ניסן לברון

יש היום דיון נוקב על שילובם של חרדים בחברה הכללית בישראל למרות שהיא חילונית בעיקרה. גוברת הדרישה לגייס את החרדים לצה"ל ולשלבם בשוק העבודה.

אין כוונתי להיכנס בין הרים גדולים, בדיון על דרכם של אלה ואלה. אבל כחוזר בתשובה, וכיהודי החש שייכות לכלל ישראל ולא למגזר מסוים, אני מבקש להתבונן בתהפוכות התקופה כדי לברר מהי הדרך הראויה עבור אנשים כמוני, בתחומי החיים שאנו מופקדים עליהם: עבודת ה', חיי משפחה וחינוך, ותרומה לחברה.

הרקע: מאבק בין קודש לחילוּן

מזה כמאה וחמישים שנה מתחולל מאבק איתנים על דמותו הרוחנית של עם ישראל, מאבק בין כוחות השואפים לחלן את העם כדי ליצור מציאות של יהודי חדש, לבין הרוצים לשמור את חיבורו לתורה.

המאבק התעצם בארץ ישראל. מצידו האחד ניצב הזרם החרדי שבא לארץ לבנות מחדש את עולם הישיבות, את חצרות האדמורי"ם והקהילות הותיקות עם המסורות והמנהגים, ורואה את עולם התורה כחמצן שאין לעם ישראל קיום בלעדיו, ולכן מתרחק מאוד מכל דבר שלדעתו מהווה ערעור על לימוד התורה בישראל בטהרתו.

ומהצד השני עומדת הציונות החילונית שבאה לבנות עם חדש על "חורבות" הדת הישנה, להקים מדינה חילונית ולפתח כלכלה, חקלאות וביטחון, וכיום הגיעה גם ל"פוסט ציונות" שמטרתה להבטיח לעם קיום חומרי מוצלח במזרח התיכון העויין.

בין שני זרמים אלה ניצב הציבור הדתי-לאומי הגורס שכיון שהמדינה היא "ראשית צמיחת גאולתנו", יש לה משמעות דתית גדולה ועלינו להשתתף בצורה מלאה בבניינה. ואם כן, למרות שרובו של עם ישראל חילוני, אנו הדתיים ניכנס אתו לשותפות ושילוב כמעט בכל תחומי החיים כעסקת-חבילה מחוייבת המציאות עד שנוכל "להראות לו את האור" ו"להתנחל בלבבות"; וזאת למרות שנאלץ לחיות בכפיפה אחת עם דברים הנוגדים את התורה בצורה חמורה.

שלב ההתפכחות

כיום יש בחלק מהציבור הדתי-לאומי התפכחות מהשילוב בחברה החילונית, כי נוכחו לדעת שצעידתם יחד גובה מחלק מהם, הדתיים, מחיר כבד של עזיבת הדת. ובכך לא רק שאינם מקרבים את החילונים לתורה, אלא קורה תהליך הפוך: חלק מהם עברו אל הצד שכנגד.

הנה אבחון נוקב של המצב מפי הרב עמנואל שילה, לשעבר ר"מ בישיבת הסדר וכיום עורך עיתון "בשבע": "הציבור הדתי-לאומי משלם מחיר לא פשוט של התחלנות חלק מבניו במהלך השירות הצבאי. כל מי שמכיר קצת את קציני צה"ל הבכירים יוכל להצביע על כמה וכמה מביניהם שהכיפה נשרה מראשם במהלך השירות. הציבור הדתי-לאומי מאמין בדרך חינוכית שיש בה יותר פתיחות ומגע עם העולם החילוני. זהו מקור כוח שמאפשר אימוץ של דברים טובים הנמצאים בחברה ובתרבות הכללית, אך זהו גם מקור חולשה שמביא להטמעה וחדירה של נורמות פסולות ודעות זרות אצל חלק מהציבור הסרוג. הציבור החרדי בהדרכת גדולי רבותיו בחר בדרך חינוכית מסתגרת יותר, שגם בה יש יתרונות לצד חסרונות."[1]

וכדברים האלה אומר גם הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת ההסדר ישיבת הר ברכה:

"הצבא החל לשלב בנות ביחידות הקרביות, ועם המתירנות הגוברת בקרב הציבור החילוני, האווירה בצבא נעשית הרבה פחות צנועה, ולא מתאימה לאורח החיים היהודי, ואף התודעה הכללית בצבא התרחקה ממחויבות בסיסית להיותו של צה"ל צבא יהודי. בפועל, עבור בעלי הדרישות הדתיות המתונות נעשה השירות בצה"ל נוח יותר, אבל לציבור התורני הסביבה הרוחנית-תרבותית קשה יותר…

…גם כיום, יותר מעשרים אחוז מבוגרי החינוך הדתי מורידים את הכיפה במסגרת הצבא ומפסיקים לשמור שבת, משום שגם לאחר השיפור, עדיין קשה לשמור על רמה רוחנית נאותה בצבא. כך אנו מוצאים מפקדים רבים ביחידות הקרביות שהם דתיים לשעבר, ועוד בוגרים רבים של החינוך הדתי שנחלשו מאוד מבחינה דתית… אי אפשר לתלות בשירות הצבאי את הסיבה היחידה לעזיבת הדת, אבל הוא בהחלט מעצים ומאיץ את תהליכי החילון.

בעיני בני הציבור הדתי הרגיל, שמתייחס לעזיבת הדת של חלק מהילדים כעובדת חיים שאין אפשרות לשנותה – שכן זהו המס שמוכרחים לשלם על ההחלטה להיות שותפים בחברה הישראלית – מציאות מצערת זו היא נסבלת. אבל בעיני אלה שהתורה והמצוות הם מרכז הווייתם, עזיבה של כעשרים אחוז מהילדים את דרך התורה והמצוות היא בלתי נסבלת."[2]

בשירותי הצבאי הייתי לצערי עד לתהליך המתואר כאן. ליחידה הגיעו בחורים דתיים שטוהר המידות והעדינות אפיינה אותם, בניגוד בולט לחילוניות הנהנתנית הבוטה ששררה מסביב. אך לאחר שעבר זמן מה בשירות משותף, אכן "הכיפה נשרה".

הרב קוק זצ"ל: "אין ציונות ללא דת"

מפתיע להיווכח שאת השילוב עם החברה החילונית מבפנים פסל כבר בזמנו הרב קוק זצ"ל. הנה דבריו, מפי הרב גד בן זמרה ראש אולפנת מעלה לבונה הלאומית-חסידית (אגב, למונח "ציונות" המוזכר בדברים, יש שיקראו היום, אחרי הקמת המדינה, "המציאות הישראלית"):

"למרבה הצער, נראה כי מדינת ישראל וגאולת ישראל פועלות בכיוונים מנוגדים. אין ספק – החזרה ההמונית לארץ והקמת המדינה הן קפיצות מדרגה מאד משמעותיות לקראת גאולה…

ישנה איגרת של הרב קוק,[3] שבה הוא פורש את האופציות העומדות לפני האדם הנאמן לתורה ביחס לציונות:

א. האופציה הראשונה היא האופציה החרדית.

ב. האופציה השנייה היא שיתוף פעולה ברמה זו או אחרת. שם הוא אומר שהרעיון לפעול ולתקן מבפנים הוא הבל ורעות רוח, דמיונות. נצטט מעט מדבריו:

'אם כן איך נוכל להוסיף כוח… ולעינינו הוא עוקר והורס את כל חמדת עינינו? בסמיכתנו על דבר הסמוי מן העין שאין לו יסוד, שלימים הבאים תגבר ידינו? ויותר הרבה יש לחוש שברבות הכוחות ישתמשו החפצים בהירוס הדת והאמונה באלה הכוחות עצמם לבלע ולהשחית'.

המחשבה שתיכנס לתוך המערכות ותגיע למאסה קריטית, ועל ידי זה תצליח להפוך את הקערה על פיה, היא חלומות באספמיא. הרבה יותר מסתבר שיקרה בדיוק להיפך."

הרב בן זמרה מציין את ההכרח לבחון מחדש את הדרך, לאחר הגירוש הכואב מגוש קטיף וגירושים אחרים שנעשו דווקא על ידי ממשלות הימין שהיו אמורות להיות בנות-ברית טבעיות של הציונות הדתית:

"כשקראתי את מילותיו, הציור של החיילים הדתיים המגרשים עמד נגד עיני. האקלים שהמערכת יוצרת הוא כל כך חזק שהוא ייקח את הכוחות שלך, את ההתלהבות, את המסירות, את התום שלך, הוא ייקח את כל אלה וישתמש בהם נגדך.

ג. האופציה השלישית שהוא מונה שם היא האופציה של ה'מזרחי', שגם אותה הוא דוחה:

'אם כן במה אפוא יהיו נשמרים ה'מזרחיים' עצמם מההשפעה הרעה שהציונות ההפקרית תשפיע על בניהם?'

ד. ובאופציה הרביעית הוא מציע את משנתו האומרת שבקונגרס חייבים לקבוע שלא רק שיש לציונות דבר עם הדת אלא שאין ציונות ללא דת. הם כמו גוף ונשמה. וזאת הפלטפורמה שעליה כולם צריכים לשבת. אם יהיה כך, הוא כותב 'אז נוכל באמת לקוות מהציונות שתהיה אתחלתא דגאולה" – ומכלל הן אתה שומע לאו…".

בהתאם לדברים האלה, הרב בן זמרה מתאר מה לדעתו צריכה להיות דרכו של ציבור מאמין:

"מאז שהרב קוק כתב את האיגרת הזאת הציונות לא רק שלא דנה בשאלה של הקשר שלה לדת, אלא היא רק הלכה והתרחקה יותר ויותר מהקיום היהודי. היא הרבה פחות מחויבת אליו, אפשר לומר שהיא כמעט מחויבת הפוך. כדי שיהיה קיום יהודי פה בארץ צריך כל כך הרבה השקעת אנרגיה, כל כך הרבה מחויבות והתמסרות, שמצב שבו המערכת אדישה לקיום היהודי, משמעותו שהיא מתנגדת אליו.

לכן אני טוען, שהיום, כיון שלהחזיק את הגוף הפורמלי הזה שקוראים לו מדינה נדרשים מאיתנו כל כך הרבה אנרגיות, והאנרגיות האלה באות על חשבון האנרגיות שצריך להשקיע בקיום היהודי, אם כן, עדיף לקחת את כל האנרגיות והלהט ולהפנות אותם למסגרות יותר אינטימיות, יותר קהילתיות…

אני לא מתכוון, עכשיו, שנסגור את הציבור בקהילות, ושנאסור עליהם להוציא את האף החוצה. המגמה שלי היא בדיוק הפוכה… צריך להקים הרבה מערכות שהן מאד יהודיות, אבל הן לא סגורות לפני קהל לא דתי, חלילה. בגדול היום אני לא רואה שום דבר שאני יכול לקבל מהתרבות או מהחברה החילונית."[4]

אחד מהוגי הדעות החשובים של הציבור התורני בארץ הוא הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת-החיים, לשעבר בגוש קטיף וכיום ביד בנימין. הרב מסכם את שיטתו, הגורסת הירתמות לאתגרי החיים הכלל-ישראליים אך ללא מעורבות בהוויה החילונית עצמה:

"הגישה שלי בנושא מאד ברורה: צריך להקים אלטרנטיבה תורנית שיונקת אך ורק מתוך קדושה, לכל מארג החיים שכוללת מדינה. ובעצם להקים סוג של 'מדינה בדרך' שמפתחת את כל תחומי החיים אך ורק מתוך קדושה. דהיינו, מצד אחד לא להתנתק מאתגרי החיים המלאים בארץ ישראל ולהבין שאלו תפקידים שהתורה נקראת לבוא ולהאיר אותם ולסלול את הדרך בהם על פיה, ומצד שני לא לאחוז בשיפולי גלימתם של החילונים, אלא להקים את כל המערכות הללו במנותק מההוויה החילונית."[5]

יש מושלם?

אדגיש כי הדברים אינם מובאים כדי למתוח ביקורת. אין כאן גישה של "הם הטועים ואנחנו הצודקים". היום מתברר שלכל ציבור וקבוצה יש ויש מה לתקן. ובמבט רחב יותר: כל עוד לא שמענו את שופרו של משיח, שיבוא וילמד אותנו מהי בדיוק השיטה והדרך הנכונה, איני חושב שיש מי מאיתנו שיכול לטעון שהאמת אך ורק אצלו. כי מבט כנה יגלה, שיש יתרונות וחסרונות בכל השיטות. כל ציבור מתמודד, פחות או יותר, עם הקשיים שהוא נתקל בהם בדרכו הייחודית. איך אמר מישהו: " מושלם יש רק אחד, הקב"ה…".

הציבור החרדי ממשיך, למרות הקשיים המתעצמים, בעשייתו למען קיום התורה בישראל, שמירת האמונה והמסורת, ובניית "עולם של אמונה ויראת-שמים ושל "קבלת עול מלכות שמים", השואף למרחבים ‏אינסופיים של ידיעת אלוקים".[6]

ולצד החילון, אתה מוצא היום גם בציבור הדתי-לאומי מגמה תורנית חזקה בשילוב עם עשייה חברתית נמרצת, והדגש הוא על יציאה לשטח והפצת ערכים תורניים בצורה ידידותית ונגישה.  ראה לדוגמה את הארגון "תורה אחרי צבא", שבעצם שמו הוא מעביר מסר שגם אחרי הצבא עם כל הקשיים שתיארנו לעיל, כדאי ואפשר לחזור ללימוד תורה. בסניפיו ברחבי הארץ ובחוברות הנאות שפרסם, מספק הארגון הדרכה תורנית מציאותית לצעירים וצעירות יוצאי צבא, בנושאים העיקריים העומדים לפניהם: דרכם בחיי האזרחות, בחירת מקצוע, שידוכים, נישואים והורות.

בשני הציבורים יש נכונות רבה לנהוג באחריות חברתית על בסיס ערכים תורניים, ולהתמודד עם קשיים שצצים בדרך.

אז נקודות טובות יש פה, וגם פה. כמובן.

דרושה: ישראליות של תורה

אבל מסקנה אחת ברורה, רלוונטית לאנשים כמוני, נראה שאפשר להסיק מכל זה: יש כבר ציבור דתי שניסה במשך עשרות שנים להתחבר לתרבות החילונית, ולשם שמיים (!), והנה אתה רואה את הנזקים, את ההתפכחות וההודאה בטעות.

אז מה במקום זה? לא קשה לראות. אדם שמבקש לחיות חיים של נאמנות לה', נקיות במעשים, שמחה בתורה ובמצוות, ועשיית חסד, האינטואיציה הבריאה אומרת לו שאת הטוב האמיתי נקבל רק מהמקורות האמיתיים, כלומר מתורת ישראל וממי שנאמן לה בפועל. לא מפילוסופיה חילונית או פסבדו-דתית, שירה חילונית וספרות חילונית "יפה" וכדומה. לי אישית גם אין אשלייה, שאם אתחבר מחדש לתרבות החילונית אפילו חלקית, כשיטת חיים חדשה לאחר האכזבה מהשילוב בחברה החרדית, יצא מזה משהו טוב, או משהו שלא יפריע למטרות הרוחניות שאני חפץ בהם. בסרט הזה כבר הייתי, וממנו יצאתי כשתפסתי שאם חפץ אני בָאמת, עלי לחפשה במקור האוטנטי שלה ולא במקומות בהם היא מעורבת עם דברים שאינם על פי תורה.

ועם בסיס זה אני יכול ליצור חיבור חדש לישראליות: ישראליות אמיתית של תורה, שהסתכלות שלה היא מהי טובתו של כל יהודי על פי תורת ישראל, ורק על פי זה היא פועלת. ומתוך הכרה בעובדה שיש כאן ציבור חילוני שגם אם איננו מסכימים ומתחברים לערכיו וצורת חייו, עלינו לחיות עימו בשלום וללא כפייה, אך ללא פשרות שאסורות על פי ההלכה. כדברי הרב עודד ניצני, מייסד קהילה לחוזרים בתשובה במעלות: "צריך להיוולד פה טיפוס חדש, המחויב להלכה, ושהתורה היא מרכז חייו ומעבר לזה אין הרבה. הישראליות היא אזור המחיה, אבל היא לא אידיאל. התורה היא אידיאל, קרבת ה' היא אידיאל."

ונושא חשוב זה ראוי לדיון נפרד.

תקוותי היא שיתפתח שיח משותף וכנה, בין כל מי שדבר ה' יקר לו, לחפש פתרונות הנאמנים לתורה. מתוך גישה השואלת מה עלינו לעשות בשונה ממה שנעשה עד כה, כדי שה' ישמח יותר במעשינו.

והרי זה הרצון המשותף לכולנו.

נ.ב. ימחלו לי כל האישים שציטטתי אותם, כי אפילו במאמר ארוך זה לא הייתה אפשרות למצות את כל דעתם הרחבה.

[1] פורסם ב-20.07.12.

[2] החייל התורני וקדושת המחנה,  ערוץ 7, דעות ט"ז אלול תשע"ב, 03/09/12.

[3] אוצרות הראי"ה ח"א עמ' 359.

[4] בראיון לעיתון "נקודה" המועתק באתר האולפנה.

[5] בתשובה לכותב השורות.

[6] הרב שמואל יעקובוביץ, "שתי אידיאולוגיות – ועדיין עם אחד".


תצלום: נועם חן