הרב שמואל יעקובוביץ
בעוד האידיאולוגיה הציונית–חילונית (לגווניה השונים) ידועה לכל, הרי היחס החרדי האותנטי אל המדינה היהודית שקמה בארץ ישראל נותר עד הנה מעורפל למדי.
הציבור החילוני בודאי שאינו מבינו לאישורו: רבים סבורים באמת ובתמים שהחרדיות מאופיינת בבוגדנות באינטרסים החיוניים של כבודו ועצם קיומו של עם ישראל בעידן המודרני, והחתרנות לפירוק המדינה או, לחילופין, להקמת משטר של "קלריקליזם" נוסח ימי הביניים או של "פונדמנטליזם" נוסח אירן של חומייני! ואף הציבור החרדי עצמו – בהיותו מכונס בתוך עצמו, שקוע רובו ככולו בבניין עולמו הרוחני – מסתפק בדרך כלל בתודעת הסתייגות כוללנית ובלתי-מוגדרת, המבוססת על העובדה הבולטת שהציונות והגשמתה מזוהות להלכה ולמעשה, עם פריקת עול-מלכות שמים. מלבד בני עלייה מועטים ביותר, ואין מי שידע להשיב בביטחון על שאלה נוקבת כגון: מה תהיה ההשקפה החרדית לגבי עצם קיומה של המדינה ולגבי דרכי ניהולה אם וכאשר, ביום מן הימים, יעבור השלטון בארץ לידי המחנה החרדי? שאלה זו איננה שאלה ערטילאית כלל וכלל. זוהי שאלה החושפת במירב הצלילות הרבה מאד מנתוני המבוכה הפוקדת את הציבור החרדי בנסיבות העתים האלה, ומקפלת בתוכה את עיקרי גורמי המתח בין הציבור הזה לציבור החילוני.
משעמד הציבור החרדי שלאחר השואה על דעתו והגיע לפרקו, וכשהוא מתחיל להרחיב לאיטו את צעדיו במישור הכלל-ציבורי בארץ הקודש, מן הדין ומן ההכרח – למען המשך עמידתו בדרכו ללא סטייה בנסיבות המתחדשות ולמען ידע לכלכל את צעדיו בתבונה ובאמונה ובתנופה הראויה – שיברר לעצמו בבהירות מרבית את הנושא העקרוני הזה. ואם אכן פניו להידברות מהותית וכנה ולשיתוף פעולה מעשי עם אנשי תבונה מהאוכלוסייה הרחבה הרי שבודאי לא יימלט מלהזדקק באורח יסודי לליבון הנושא הזה על כל השלכותיו המעשיות.
בטרם אנסה לסכם בנושא זה מספר נקודות יסודיות אקדים מלים אחדות של התנצלות וקביעת פרספקטיבה: דרכה של תורה מחייבת ששאלות עקרוניות תבואנה על פתרונן בידי גדולי התורה שבדור, הנושאים בעול הכוונת הציבור מכוח ההכרה שהציבור מעניק להם בתורת "השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים י"ז ט), מכוח הכבוד שהציבור רוחש להם ומכוח האימון שהציבור נותן בגדלותם התורנית-אישית וברוחב דעתם ובינתם – ואין כל אדם מורשה לדבר בפני הרבים בכאלה אם לא למד את דבריו מפיהם ועמד על סוף דעתם. בשאלת יחסנו העקרוני אל מדינת ישראל טרם שמענו, ככל הידוע לי, דברים מקיפים ומפורשים-כל-צרכם מפי מרנן ורבנן זקני הדור שליט"א; אך מרכזיותה ורב-משמעותה של שאלה זו ממריצות אותי להרהיב עוז ולהציע כאן – בתקווה לזכות לאישור מפיהם – את תורף הדברים שישנם עמדי בשאלה זו, כשהדברים נובעים ממה שעלה בידי לקלוט דעת ולהבין דבר מתוך דבר מדבריהם וממעשיהם.
והקדמה נוספת: דרכה של תורה מכירה אמנם בזכות קיומן של דעות חלוקות בין גדולי תורה בנושא אחד, ואף קובעת בכיוצא בזה ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים". בשאלת היחס אל המדינה ישנן בודאי נקודות השנויות במחלוקת, ולהכניס את ראשנו ביו האריות להכריע ביניהם אינו מן המדה ולא מן הכוונה כאן כלל. אך, בבואנו לבדוק נתונים קובעים לגבי הניסיונות והאתגרים העומדים בפני כלל החרדים בארץ, די לנו אם יעלה בידינו להגדיר את ההשקפה החרדית הנורמטיבית – זאת אומרת ההשקפה הנקוטה בידי גדולי התורה שמנהיגותם מקובלת על רוב חלקי הציבור החרדי הרחב (הם נושאי מורשתם וממשיכי דרכם של אותם ענקי הרוח שהזדהו בשעתו עם ייסודה של אגודת ישראל העולמית, שייצגה קונסנסוס רחב ביחס להנהגה חרדית כלל-ציבורית).
ומעתה לגופו של דבר: לפי מיטב הבנתי, עיקרי ההשקפה החרדית הנורמטיבית ביחס למדינת ישראל הם אלה:
א. דחייה נחרצת של מגמת הניכור מן התורה אשר צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב – אשר התלוותה עם הקמת המדינה, ושעליה הושתתה הציונות החילונית מאז ומעולם. ההשקפה החרדית רואה במדינה יהודית הדוגלת לעיני העולם כולו בהאדרת שמו וכבודו של עם ישראל תוך עזיבת תורתו – חילול-שם-שמים חסר-תקדים בממדיו ובעוצמתו. ולא עוד אלא שההתמכרות לתרבות בני נכר אינה יכולה לשמש בסיס לחברה יהודית לאורך זמן – ועל אחת כמה וכמה למדינה יהודית – מפני שהיא מערערת עד-היסוד-בה את שלוות נפשה של האומה הישראלית ואת תחושת הזהות והייעוד הטבעיות לה. אף פוגם הדבר אנושות בעצם זכות קיומנו בארץ זו שהנחיל לנו הבורא יתברך על מנת שנלך בה בדרכיו. יש להדגיש שאין בדברים הללו כדי ליצור כל יחס של שנאה אישית כלפי אנשים חילוניים שרובם ככולם אינם כלל בגדר "מכירים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו", לא סר חלילה מעליהם שם "ישראל" הקדוש והנכבד ואהובים אף נכבדים המה בעיני כל חרדי נבון ומשכיל על דבר אמת. ההבחנה בין ההתייחסות לדרך לבין ההתייחסות להולכים בה ברורה היא למדי.
ב. שלילה החלטית של התפיסה ה"ציונית" שעם הקמת מדינת ישראל כאילו פשט עם ישראל צורה ולבש צורה חדשה, שמעתה המדינה היא המגלמת את עיקר מהותו וזהותו של העם הזה שעמו כרת הבורא יתברך ברית עולם, והיא לבדה אפוטרופוסית על גורל העם ומוּרשָה לדבר בשם כללות העם קבל עולם ומלואו – גישה המחייבת שידוד כל מערכת המושגים והערכים הבסיסיים המקובלים בכלל-ישראל מדור דור. בכלל זה, שוללת ההשקפה החרדית לחלוטין גם את התפיסה הציונית-דתית הרדיקאלית היודעת לקבוע שתקומת מדינת ישראל מהווה "ראשית צמיחת גאולתנו". ההפרזה בהענקת משמעות לתקומת המדינה, תוך ערעור הקשר הפנימי המושלם עם התודעה היהודית ההיסטורית הנמסרת ומשתלשלת מדור לדור – מעמידה יהדות ויהודים כאחד בסכנת כליון במרוצת הזמן (כל זאת לא רק מפני האופי החילוני האופף את המדינה העכשווית, ברובה – אף אם תהיה זו מדינה תורנית לכל דבר לא תשתנה השקפה עקרונית זו, עד כי יתגלה משיח צדקנו במהרה בימינו).
ג. מעבר לאמור, מכירה ההשקפה החרדית דה-פקטו בשלטון היהודי הקיים באשר שלטון הוא ואנו חיים ופועלים בחסותו ובמסגרתו – בבחינת "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". (עומקו וסוף ענינו של מושג זה מלמדים שעשויים חרדים לפעול בתיאום עם השלטון החילוני למען מטרות המקובלות עליהם, ואין בכך משום ה"התחברות" עם פורקי עול מלכות שמים האסור על פי דין תורה).
ד. יתירה מזו: ההשקפה החרדית מאשרת שעצמאות יהודית מדינית כשלעצמה מהווה ערך יקר מאד, ושיש לטפחה ולהגן עליה בחירוף נפש באשר היא קיימת (אמנם עם זאת אין זה ערך עליון, כי הערך של "קיום התורה בישראל" עולה עליו; והגבלה נוספת – אין מקימים עצמאות יהודית בכוח הזרוע תוך מרידה באומות שידן תקיפה עלינו. אכן, במצבנו הנוכחי אין שתי ההגבלות הללו רלבנטיות מיידית).
ה. ויתר על כן: פיתוח כל המערכות החיוניות של מדינה מודרנית מתקדמת למען שגשוגו ורווחתו של הכלל כמו הפרט וקיומם בכבוד, אף שהוא מהווה כשלעצמו ערך חיובי על פי ההשקפה החרדית – אם אך אין נסיבות הזמן גורמות שהדבר יתנגש עם החובה העליונה לקיים את התורה בישראל. בארץ ישראל, שבאהבתה התרפסו יהודים חרדים בכל הדורות, אף מתווסף לדבר ממד גדול של חשיבות – כי כל זה כלול במצות "יישוב ארץ ישראל" שהיא אחת ממצוות השקולות נגד כל המצוות המעשיות שבתורה כולן.
אמור מעתה: ככל שתפשיט מעל המדינה את יומרותיה האידיאולוגיות ואך אל הווייתה המהותית המציאותית והפרגמטית תביט – כך תמצא שהאידיאולוגיה החרדית שלמה היא עמה. ולא זו אף זו: האידיאולוגיה החרדית, במידה וינתן לה פורקן לבא לכלל ביטוי מעשי מושלם במישור הכלל-ציבורי מסוגלת, אף שואפת, להפיח רוח חדשה של בטחון, יציבות ותחושת יעוד בביצור החיים היהודיים עצמאיים בארץ ישראל, ובהפרחת יישוב הארץ ובנינה בכל התחומים החיוניים – רוחניים וחומריים כאחד!
לו ישכילו יבינו זאת העם היושב בציון, על כל חוגיו הנאמנים לאינטרסים הבסיסים של עם ישראל, ויעשו יד ביד ליישר הדורים בישראל.
ליצירת קשר עם המחבר:
ללמוד ולעשות 
להשאיר תגובה