הרב שמואל יעקובוביץ

מאז פריצת חומות הגטו בעטיה של ה"אמנציפציה" הנפוליאונית ועד הנה עמדו נאמני המסורת החרדית בעמדת התגוננות מפני סכנת הסתחפות המחנה.

המחוייבות החד-משמעית של הציבור החרדי וראשיו, עד כדי מסירות נפש ממש, ל"שלא תשתכח תורה מישראל" – הנובעת מן האמונה התמימה וההשקפה הבהירה כי החזקת התורה ושמירת אורחותיה הן הנה עצם חיותה של נשמת העם ותמצית ייעודו, תכליתו וזכות קיומו – הולידה התמקדות קיצונית בהסתכלות הפנימית, בביצור ובפיתוח מוסדות החינוך ולימוד התורה בקרב המחנה פנימה ובעמידה על המשמר מפני הרוחות הזרות שחיבלו בכרם ואיימו לכלות בו כל חלקה טובה.

מגמות אלו התחזקו ביותר, תחת פיקודם המפוכח של קומץ גדולי תורה שרידי חרב שמסרו נפשם על הדבר, לאחר הכלייה הנוראה שפקדה את גולת אירופה בשואה הנאצית, שבה שיכל הציבור החרדי האירופאי את מרבית בניו וגדוליו וחרבו מבצריו – והיתה הסתגרות המחנה החרדי לכמעט-מוחלטת. בארץ ישראל אף רבות תרמה לכך הקנאות המופרזת לתרבות בני נכר ולהיות "ככל העמים בית ישראל" שאפיינה את האידיאליזם של המימסד הציוני ומרבית האוכלוסיה שהייתה שבויה בקסמו.

כך צעד הציבור החרדי במשך שנות שני דורות, כשנתונים מכריעים מבית ומחוץ מאלצים אותו לצמצם את מרחבי עיסוקיו הציבוריים ופעילותו החינוכית – כמעט בלעדית – לתחום מרכזי אחד ויחיד, שנזנח לדאבון לבנו ע"י רוב רובו של העם: קיום התורה בישראל, תוך בניית חורבות מבצריה מחדש ושיקום המסגרות החברתיות של נאמני מורשתה. כל זאת למרות הכאב והחרדה העמוקים שהרגיש כל בעל נפש לגבי שלומו ושלמותו הרוחניים והקיומיים של חלק הארי של כלל ישראל, המרוחק מן המורשת השורשית ומנהיגים אחרים מנצחים על עניניו. אף תוחלתם של בעלי נפש בקרב אוכלוסי ישראל שלא נמנו על שורות החרדים, ושל רבים מפרנסי קהילות ישראל, לשאוב הנהגה רוחנית בעלת שיעור-קומה ממעיינות מבצרי התורה המשתכללים והולכים – הושבה בדרך כלל ריקם.

ואכן, הכוחות המרוכזים שהשקיע הציבור החרדי במגמתיות כה גבוהה בבניינו המחודש של "עולם התורה" הניבו פרי הילולים. אסתייעא מילתא וקם לתחיה ציבור גדול ומפואר של יהודים חרדים הנושאים את מורשת התורה בגאון ובנאמנות איתנה, ועוד היד נטויה בס"ד להוסיף חילים לתורה ולתעודה עם התרחבות המחנה. חוסנו החברתי של הציבור שלנו כהיום הזה הוא חסר תקדים בדורות האחרונים; כמעט שאין פרץ ואין יוצא לתרבות זרה מקרב מחננו.

אמנם, אם מבחינת מספר לומדי התורה והנאמנים לאורחותיה כבר הצליחו פלאות מאמצי השיקום, הרי שבבחינה האיכותית עוד תרחק הדרך עד להשלמת התהליך. סימן מובהק לדבר: עוד לא צמחו מתוכנו ענקי רוח מעין דוגמת גדולי הדורות שקדמו לשואה. וסימנים נלוים: קהות החושים המופגנת של רבים מהחרדים כלפי כל הנעשה מחוץ לד' אמותיהם, העדר בהירות בשאלות עקרוניות בהלכות דעות הקשורות בעניני הכלל, נטיית העסקנות החרדית לשקוע בקטנוניות ולהיתקע מחמת חילוקי דעות אף בנושאים בלתי עקרוניים, ונטיית הנציגות והעיתונאות החרדיות להרבות בהתגוננות, בסגנון פרטיזני, מלחמתי ובוטה. כל אלה אינם אלא תוצאות של קטנות-מוחין מסויימת שאפיינה את הציבור החרדי בדרך התפתחותו עד הנה – תכונות שנות-הנעורים של דור יתום הבונה את עצמו מן המסד תוך מאבק מתמיד נגד כוחות גדולים ועצומים ממנו.

יחד עם זאת, הרי נראה בעליל שהציבור החרדי בדור הזה מתבגר והולך; וככל שהוא מוסיף בבגרותו ובהתחסנותו הריהו מוסיף – בהדרגה ובזהירות – בנכונות להזדקק גם אל הנעשה סביבו, להתמודד עם אתגרי העיסוק ביישובו של עולם ולגלות מעורבות – ע"פ דרכו – בבעיות השעה של האוכלוסיה הרחבה, ואף של אחזקת המדינה על מערכותיה החיוניות במידה והרשויות מאפשרות לו זאת מבלי לסכן את מהותו התורנית.*

מאחר שככל הנראה מסוגל וצפוי התהליך הזה לצבור תאוצה ולהמשיך בתנופה בס"ד, נראה כי חיוני הוא שיעמדו לו לציבור החרדי, כבר בשלב הנוכחי, אנשי מחשבה ותבונה גדולים בתורה שיתנו את דעתם – לאור תורתם של מנהיגי הדור – על דבר העקרונות האידיאולוגיים שינחו את הציבור בהמשך דרכו, ושילכו לפני המחנה בסלילת דרכים נכבדות לייצג את האידיאולוגיה החרדית גם כלפי האוכלוסיה הרחבה. צורך השעה הוא זה! בודאי יוסיף הדבר שיעור-קומה וזקיפות קומה למערך הציבור החרדי כולו.

  • השוה דברי חז"ל, המלאים רוח חכמה ובינה, במכילתא ריש פרשת בשלח:

"…לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר – אמר הקב"ה: אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והן בטלין מן התורה, אלא אקיפם במדבר [ארבעים שנה], שיהיו אוכלין מן ושותים מי הבאר, והתורה נבללת בגופן! מכאן היה ר' שמעון [בר יוחאי] אומר: לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן – ושוין להם אוכלי תרומה"! ובילקוט שמעוני פרשת חוקת: "אמר ר' אבין הלוי: בשעה שעמדו ישראל לומר שירת הים לא הניחן משה שיאמרו לעצמן, אלא כשם שרבו של אדם אומר עמו פרשתו כשהוא נער כך אמר משה עמהם, שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל – כנער העונה אחר רבו; לאחר ארבעים שנה עמדו על פרקן – התחילו אומרים שירת הבאר לעצמן, שנאמר אז ישיר ישראל…"

ארבעה עקרונות יסודיים נשקפים מתוך מאמרים אלה:

(א) כשם שיש ילדות ובגרות וחינוך באיש הפרטי כן הדבר גם בציבור ובעם שלם לדורותיו – ויש והדור האחד אין דעתו שלמה והדור שלאחריו "מגיע לפרקו".

(ב) המטרה הסופית בתודעת הציבור התורני – לעת "יגיע לפרקו" – תכלול אמנם את העיסוק ביישובו של עולם, על כל המשתמע מכך; אך, ציבור שאין תודעתו התורנית בשלה, מפותחת ומחוסנת כל צרכה, יתכן ויחוייב – למען קיום התורה בישראל – להתנזר מעיסוקים ארציים ולהתמקד באופן קיצוני בחיי הרוח בלבד, כשמלאכותיו נעשות על ידי אחרים (והרבה שלוחים למקום), עד שתהיה "התורה נבללת בגופו" – וכל זאת במיוחד כשמדובר בישובה של ארץ ישראל, הדורש עיסוק מקיף בחיים המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים וכו'.

(ג) גם לאחר שכוננה החברה התורנית בבגרותה, לעולם יחייב השיקול של הבטחת קיום התורה ודרישתה שהיא תאפשר באופן קבוע לחלק מבניה להתמסר בלעדית לעסק התורה, בבחינת "אוכלי תרומה".

(ד) השלמת תהליך התבגרותו של הציבור בתודעתו התורנית, המכשירתו כאמור לפנות גם אל "יישובו של עולם", נמדדת ומתבטאת בכושרו "לומר שירה לעצמן" – כלומר, לבטא בבהירות ובשלמות את הגיגי רוחו בהתייחס למאורעות הזמן.