(תלמוד בבלי, יומא פו, ע"א)

הגאון הרב אשר וייס בחשבון נפש מעמיק ונוקב על התהליכים שעוברים על החברה היהודית בארץ ישראל, על חרדים וחילונים והדרכים להוריד את המתח שביניהם. היכן היינו לפני עשרים וארבעים שנה, היכן אנו כיום, האם זה המצב הרצוי ואם לא – מה ניתן וצריך לשפר

מאת משה גרילק

קבוצת רבנים ואישי ציבור נפגשה בתשס"א עם הגאון הרב אשר וייס, לראיון על המצב הכללי של היהדות החרדית במדינת ישראל. הדיון נסוב גם על חשבון הנפש הציבורי שיש לערוך לנוכח המגמות של השלטון דאז.

הדברים היסודיים שאמר הרב אז תקפים בהחלט גם היום.

לפניכם קטעים מהראיון, לאחר עריכה כדי להקל על קריאתם באינטרנט. פורסם בשבועון 'משפחה' ערב ראש השנה תשס״א, 28.9.00

להורדת המאמר המלא בגרסתו המקורית: shorturl.at/jnDMP

קישור לפוסט זה: https://bit.ly/39vTmv0

מראיין:

הציבור שלנו רוצה לדעת מה צריכה להיות גישתו ועמדתו כלפי אותה מהפכה אנטי יהודית שמנסה אהוד ברק לכפות על הציבור. היכן טעינו, גם אנחנו, טעות שאולי  תרמה שהמצב הגיע לאן שהגיע. האם חובתנו להילחם נגד מגמות אלו במתקפה ציבורית עזה ובלתי מתפשרת – או אולי לסגת, להסתגר להתבצר בתוכנו, לנטוש את האחריות שלנו כלפי כלל ישראל, ולומר שלום עלי נפשי, ואנו את נפשנו הצלנו?

הרב וייס:

חשוב שנדע שמאז ומקדם שלטו שתי השקפות עולם ביהדות החרדית בארץ ישראל. ואם כי הגבולות אינם ברורים וחתוכים במלוא המובן, הרי ניתן לומר באופן כללי, ששתי ההשקפות הללו הן:

  • השקפת הישוב הישן בירושלים
  • השקפת ״החזון איש״ ועוד גדולי ישראל.

הציבור שהתרכז מסביב ליישוב הישן הקים את כל מוסדותיו על טהרת שפת היידיש. שפה, שלכתחילה היתה אמורה לשמר את המורשת ואת הגידול של אנשי היישוב הישן, כמו גם של אלו שעלו מאירופה אחרי השואה. מראש ובמודע לא נתן היישוב הישן מענה לציבור הספרדי הענק שהתקבץ מארצות ערב וגם לא לחלק גדול מן הציבור האשכנזי שחפץ היה להתקרב ליהדות ולהיכנס לתוך המחנה שלנו, בעוד הוויית היידיש היתה רחוקה ממנו.

השקפה זו אמרה שעלינו לדאוג רק לעצמנו, לבנות את החברה שלנו ותו לא. ואילו לגבי עם ישראל הרחב, העם שאינו שומר תורה ומצוות, אין זו הדאגה שלנו. יבוא בעל הכרם וידאג לכרמו, כפי שאמר רבי אלעזר ברבי שמעון במסכת בבא מציעא. הם ילדיו של הקב״ה ושהוא ידאג להם.

לעומת השקפה ותפיסת עולם זו היתה השקפת עולם שניה, ההשקפה שהעניקה תנופה ליהדות התורה בארץ ישראל והביאה אותה לשיאים שלא חלמו עליהן, והפכו את ארץ ישראל למרכז התורה העולמי. החזון איש ושאר גדולי ישראל לימדונו שאנו בהחלט חייבים לדאוג לכלל ישראל. לקרב את הכלל, ולהתהלך על חבל דק מאוד ביחסינו עם העולם מסביבנו. מצד אחד לא לראות את עצמנו כחלק של הישות החדשה, מדינת ישראל שקמה, אבל מצד שני בוודאי לראות את עצמנו כחלק של עם ישראל במדינת ישראל, ולדאוג לו.

ה״חזון איש״ זצ״ל התיישב בבני ברק. הרבי מבעלזא זצ״ל ואדמור"ים אחרים התיישבו בתל אביב. לא היתה זו בחירת מקום מגורים בלבד. היתה בהחלטה זו גם אמירה חשובה. אמירה, שהצהירה: ׳אנו יוצאים מבין החומות אל היישוב החדש׳.

אלו הן שתי השקפות שונות התוססות בקרב היהדות החרדית גם בעבר וגם היום. חשוב לנו לזכור ששתי הדעות הללו לגיטימיות, ושתיהן היו סמוכות על שולחנם של גדולי ישראל. כך שאין להרהר אחריהן.

ילדים ביישוב הישן בירושלים, לבושים בבגדי שבת (צילום: יואב. cc sa by)

מראיין:

אבל היום, איך עלינו להתייחס לציבור החילוני? במיוחד על רקע ההתפתחויות האחרונות. להמשיך לחשוב על כלל ישראל כמקדם, או…?

הרב וייס:

קיימות שתי מגמות לא בריאות בציבור שלנו.

שתי מגמות הנשענות בעיקר על רגשות, ושתיהן חמורות בעיני. אני חושב שיש לדחות את שתיהן.

מגמה אחת היא מגמת היאוש. מגמה זו לוחשת לנו כאילו אין יותר מה לעשות. אין תקוה והכל יורד לטמיון. כל מה שבנינו, מבחינת החברה הכללית, במשך עשרות בשנים, ברק מבקש עתה להרוס במחי מהפך אחד. ברצונו להחריב את כל היהדות

במדינה והלב מתמלא חששות: מה יהיה? חששות, הגורמות להרגשת יאוש.

ובכן, קודם כל צריך לדעת שכלל ישראל, ככלל, והציבור החרדי כפרט, עבר במשך שנות חייו הארוכים מבחנים פי אלף קשים מן המבחן שאנו עומדים מולו כיום. אין להכחיש, המגמות חמורות ותיכף אתייחס אליהם. אבל אין מקום לייאוש. כי כאמור, אנחנו כציבור עברנו בכל דור ודור מבחנים הרבה יותר קשים. גם בארץ ישראל. הנה, בשנים הראשונות אחרי השואה, התקבץ פה ציבור גדול של יהודים ולא ידענו כלל אם תהיה אפשרות ליהדות תורנית להתבסס בארץ ישראל. המאבקים אז היו על ציפור נפשנו ממש. לדוגמא, המאבקים על גיוס בנות, על שחרור בני ישיבות מן הצבא. המאבקים הללו היו על המגרש שלנו והתפללנו שיתנו לנו אמצעי קיום בכלל.

אחר כך, אחרי שהמאבקים הגדולים האלה היו כבר מאחורינו, לומדי תורה לא גוייסו לצבא ואין גיוס בנות חובה, עדיין היתה אז אוירה קשה, אוירה של בריחה. רבים מבנינו ברחו החוצה. ואנחנו נאבקנו קשות להחזיק את הילדים בתוך המחנה. כך היה בערך עד לפני עשרים שנה. קשה לקבוע תאריך מדוייק. אלו לא אירועים חד פעמיים, תהליכים תמיד מתפרשים על פני זמן רב.

אבל באותן שנים גם הציבור החילוני וגם הציבור הדתי לאומי היו ציבורים גאים בעוד היהדות החרדית היתה כפופת קומה. היתה נשירה גדולה ממחננו. צירי הדלתות סבבו כלפי חוץ.

ב״ה זכינו לתקופה חדשה. לתקופה שהדלתות נפתחות כלפי פנים. אבל הבה ונזכור, האם באותם זמנים היתה חוץ מבני ברק וירושלים ישיבה במדינת ישראל? בקושי. היו חלוצים כמובן, היתה ישיבה בבאר יעקב למשל שהיתה מושבה קטנה ובעוד מקומות ספורים בודדים. אבל ברחבי הארץ לא היה ״חיידר״ ולא היתה ישיבה. בקושי תלמוד התורה של החינוך העצמאי.

ואילו היום? אין יישוב בארץ שאין בו ״כוללים״ ושאין בו ״חיידרים״. אנחנו מחנכים כיום ב״ה, לגיונות של בנים ושל בנות לתורה, לתורה בטהרה, להקפדה לקיום מצוות ולדקדוק הדין.

לכן, קודם כל, עלינו לזכור עובדות אלו כדי לדעת שאין מקום ליאוש. לזכור שהציבור שלנו נמצא כיום בהתרחבות.

אני לא אוהב את המלה ׳מתקפה׳, כי אנחנו לא במתקפה. אבל גם אם אנחנו לא במתקפה הרי הציבור החילוני הוא במגננה. הוא מאויים. הוא מרגיש מפוחד. חלק גדול מן הצעדים האחרונים של ראש הממשלה, המוצאים אוזן קשבת כל כך בציבור החילוני, נובע מכך שהציבור הזה מפחד. הוא מרגיש שהעתיד במדינה לא שייך לו כי אם לציבור החרדי. הוא חש שמאיימים על אורח חייו. ובהתאם לכך הוא מגיב.

מראיין:

כן. נכון. הדבר ברור, ב״ה. אבל, התחושה בחלק מן הציבור שלנו היא יאוש מאחינו החילוניים.

הרב וייס:

אין גם מקום להתייאש מן הציבור החילוני. אין לומר שאין לנו מה לעשות איתו. אני שומע אמירות מסוג זה, אי פה ואי שם, והן גורמות למחשבה הלא בריאה הזאת להתנתק מהם.

ובכן, חלק מן היאוש הזה נובע, קודם כל מן המחשבה הפסולה של ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״. לא מחשבה של החילוניים כי אם שלנו בתוך מחננו. תחושת ה״כוחי ועוצם ידי״ לא מתייחס רק לכוח פיסי, לכוח הזרוע המנצח, כי אם גם לכוח פוליטי. בציבוריות שלנו גבר הבטחון העצמי במשך זמן. וככל שצברנו יותר כוח פוליטי הרגשנו חזקים יותר. ואז, במעמקי הנפש ואולי אפילו בפועל, נוצרה כעין מחשבה כאילו לא צריך סייעתא דשמיא. כבר לא צריך להתפלל לקב״ה, שכן אנחנו נצליח באמצעות הכוח שצברנו. מספר המנדטים להם זכינו יעזור לנו לנהל את מערכות החברה שלנו במדינת ישראל.

והנה, מן השמים מראים לנו שזה לא בדיוק כך. הרי, בואו ונתבונן בתופעה המדהימה הבאה: דווקא היום בשעה שיש לנו כוח פוליטי רב גדול לאין ערוך למה שהיה לנו בעבר – הציבור החרדי היום משתווה במספר חברי הכנסת כמעט לשתי המפלגות הגדולות: לליכוד ולעבודה – ודווקא בעת הזאת ניתכות עלינו גזירות כה קשות והכוח הפוליטי בכלל לא בא לידי ביטוי.

האין זה מפליא? האין זו תגובת נגד שמיימית המלמדת אותנו שעלינו להתייחס אל המתרחש איתנו ומסביבנו גם במבט רוחני, לא רק במבט פוליטי? הרי אנחנו אמונים על היסודות הפשוטים של אמונתנו, שיש השגחה פרטית בחיי הכלל ובחיי הפרט. וכלל זה חל גם על החיים הרוחניים של המדינה. לא?

מראיין:

אלו מסקנות עלינו להסיק לנוכח מצב זה?

הרב וייס:

זה חייב להוליך אותנו קודם כל למסקנה שחובתנו לערוך חשבון נפש פנימי ורוחני צרוף. לדעת שמראים לנו מן השמים שלא הכל בידכם, חברי הכנסת יקרים, ושהקב״ה מנהל ומשגיח ממרומים על כל המערכות וגם על העניינים הללו הנתונים כיום במוקד הוויכוח הציבורי. על פי זה עלינו להתייחס גם לעניינים הללו.

חובה ראשונית היא קודם כל להתפלל לה׳ שישים בלב כל אחד מאתנו אהבתו ויראתו. ובאמת ידאג לילדיו כי כולם בניו של אלוקינו, והקב״ה רוצה שנדאג לכולם. משום כך אני חושב שבשום פנים ואופן אין להגיע למסקנה שאין מה לדאוג יותר לכלל ישראל. למרות כל מה שהם עושים. אנחנו חייבים להמשיך ולדאוג לכלל כולו.

אלו שמעלים את היוזמות החילוניות האחרונות, רחוקים מלשקף את דעתם של כלל ישראל. יש המונים המונים, שאין ספק שהם הרוב של הציבור החילוני במדינת ישראל, המעוניינים לשמור על המסגרת בתוכה יוכל להמשיך ולהרגיש חלק מכלל ישראל וממורשתו מדורי דורות. אני בטוח שכלל הציבור, אילו היו מצליחים לנתק אותו משנאות ומקנאות ובעיקר מפחדים וכן מכל מיני חשבונות פוליטיים, היה רוצה בכל לבו להמשיך לחיות במסגרות של ברית מילה, נישואים על פי ההלכה ושל קבורה על פי ההלכה. אין לי בזה כל ספק.

על כן, אסור לנו לשנות כהוא זה מתחושת האחריות שלנו כלפי כלל ישראל. אלא מה? אנחנו צריכים לאחוז קצת יותר במדת הצניעות, קצת יותר במידת הענוה גם בחיים הפוליטיים, ולדעת שגם עם הכוח העצום שיש לנו צריך סייעתא דשמיא ושצריך להתפלל להקב״ה. וכשם שהאדם מתפלל על הצלחתו האישית ועל בריאותו, כך הוא חייב גם להתפלל על הצלחת הכלל ישראל על בריאות הנפש שלו ותמיד לדעת ולזכור שלא כוחנו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה. כי אם הקב״ה.

הרב אשר וייס בהכנסת ספר תורה בביתר עילית (צילום: דודי פרידמן cc sa by)

מראיין:

אבל בפועל איך להגיב על הקורה לנו?

הרב וייס:

אני חושב שקודם כל, עלינו להגיב כלפי פנים. להתבונן במבט רוחני פנימי. בהחלט יכול להיות שיהיה עלינו באמת לשנות את דרכי הפעולה. יכול להיות שדרכי הפעולה שהשתמשנו בהם עד היום כבר אינם יעילים בעידן החדש. אמרתי כבר פעמים רבות שכל הכלים במקדש נשארו בצביונם ובמתכונתם, אבל החצוצרות השתנו. והחצוצרות הם כלי הביטוי וההסברה. הם אמורים להשתנות. כל דור זקוק לכלי ביטוי המתאימים לדור. את כלי הביטוי צריך להתאים לכל זמן ולכל עת.

אמרתי מקודם שאני בטוח שחלק ממה שנראה כגל של שנאה כלפי הציבור איננו אמיתי, איננו עמוק. הוא נובע מתחושת פחד של חלקים של הציבור החילוני, פחד שעומדים לגנוב לו את המדינה, שעומדים לכפות עליו אורחות חיים, שלצערנו הרב אינו מוכן להם. בהחלט יתכן שאנו צריכים גם לעשות חשבון נפש ולברר אם אין לנו חלק ביצירת האוירה הזו.

השתתפתי לפני כמה חדשים בכנס של מנהלי ת״תים. לפני שאירגנו את הכנס נכנסו המארגנים למרן הרב אלישיב שליט״א ושאלו אותו האם ליזום כנס כזה. גם שאלו אותו מה צריכה להיות מגמת הכנס. על מה חשוב לדבר.

והוא אמר משפט אחד: ״שיהא שם שמים מתאהב על ידך״.

וזה, אני אומר, חייב להיות קודם כל בינינו לבין עצמנו, כל איש עם משפחתו ועם שכניו. וזו גם חובה המוטלת על הציבור החרדי והתורני בארץ כלפי חוץ, כלפי הציבור החילוני: ״שיהא שם שמים מתאהב על ידך.״

ולא תמיד ידענו והשכלנו להגשים מאמר חז״ל זה בדרכים בהם פעלנו או התבטאנו או לחמנו את מלחמותינו. ולא תמיד עמד המאמר הזה לנגד עיננו. מה נעשה, אבל זו לצערנו הגדול המציאות בשטח. בפועל לא תמיד שם שמים התאהב על ידינו.

לו היה לנו קצת יותר מאור פנים ואהבת הבריות הרבה דברים בארץ היו נראים אחרת.

מראיין:

האם גישה זו מחייבת אותנו גם להתפשר?

הרב וייס:

חס ושלום! אין להשיג את השם שמים מתאהב על ידינו, על ידי פשרות וויתורים.

אני מזכיר בהקשר לכך הרבה פעמים את המקרה בו באה משלחת של רבנים משכילים אל האדמו״ר רבי יהושע מבעלז.

המשלחת אמרה לו: ׳השלום הוא ערך כל כך עליון ביהדות. ובכן, למען השלום של כלל ישראל האם לא כדאי להשלים ביננו? כל אחד צריך לוותר. אתם תוותרו קצת ואנחנו נוותר קצת. כי רק על ידי פשרה ניתן יהיה להגיע למכנה משותף ולשלום.

אמר הרבי מבעלז שבשבת קודש יש בזמירות תפילה על השלום: ׳שהשלום שלו ישים עלינו ברכה וחיים ושלום משמאל ומימין על ישראל שלום, הרחמן יברך את עמו בשלום. איני זוכר לא בסידור ולא במחזור משאלה כל כך עמוקה לשלום כמו תפילה זו שבזמירות שבת.

אבל תוך כדי דיבור ממשיכה התפילה ואומרת: ׳ויזכנו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות על ישראל שלום׳.

כלומר, סיים ר׳ יהושע׳לה, גם השלום אינו הערך העליון.

הערך העליון הוא זה המשך השושלת  המסורת שקיבלנו בהר סיני ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות. ועל זה, על הבנים ובני בנים העוסקים בתורה ובמצוות אנחנו לא נוותר, גם אם נצטרך לוותר על הערך של השלום.

עד כאן דבריו הקדושים.

ולכן, כאשר אני מדבר על השם שמים מתאהב על ידך. לא מדובר על פשרות שנוגעים לנו. לא וויתור על דברים המבטיחים לנו את ה"ויזכנו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה״ שהוא העיקר.

לעומת זאת, כאשר אנחנו מצויים על המגרש של האחרים, כאשר הדיון הוא על צביון המדינה, על הסיכוי לקרב אותם אל מתחת לכנפי השכינה, אנו צריכים לשים לב לדרכים בהן עלינו לנקוט.

יתכן שהדרך שהיא אולי ארוכה, היא בעצם הדרך הקצרה. כי השאלה הגדולה והעיקרית שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא, מה הם הדרכים שיעניקו לנו את היכולת באמת לקרב את לב ישראל לאביהם שבשמים ולהכניסם תחת כנפי השכינה. זה עיקר העיקרים. ולפעמים מאבק מסויים הוא משני גם אם הוא על ערך שהוא מקודש.

לפעמים במאבקים, כשלא משיגים מטרה יסודית ומהותית, יצרנו מצבים בו הקמנו נגדנו את כל הציבור החילוני על רגליו. גרמנו לכך שהוא ירגיש מאויים. תראו, במשך עשרות בשנים ניסו מהרסי הדת להיבנות במדינת ישראל ולא הצליחו. תמיד היו מהרסי הדת. תמיד היו שונאי דת. לדאבון לב הערב רב בתוכנו תמיד מוכן היה לוותר על כל דבר שבקדושה.

אבל, במשך עשרות בשנים לא הצליחו, כל מיני תנועות קיקיוניות ניסו להיבנות. הם רצו לכנסת פעם אחר פעם, ניסו לצבור כוח פוליטי. אבל, ברוב המקרים לא עברו את אחוז החסימה. ודווקא בתקופה האחרונה השיגו הישג מדהים. והסקרים מוכיחים שבבחירות הקרובות עוד יתחזקו בצורה שלא תיאמן. זה אומר דרשני.

האמת היא שהתחזקות זו נובעת בחלקה מכך שאנחנו הצלתנו לאחד את הציבור הזה נגדנו. כאשר הוא חש שאנחנו כביכול כופים עליו אורחות חיים ורוצים, על פי הרגשתו, להשמיט את הקרקע מתחת לרגליו – הוא מתקומם.

יכול להיות שיכולנו לנהל את אותם המאבקים בדרכים הרבה יותר שקטות. אולם, אנחנו חשבנו שיש לנו מספיק כוח לעשות הכל כפי רצוננו. אם היינו נוהגים כפי שנהגנו בגלות, קצת יותר בצניעות וברגישות היו הדברים נראים אחרת.

הרי אנחנו צריכים לזכור שאנו בגלות גם בארץ ישראל. המדינה לא שלנו ואנחנו לא נצליח להלביש לה כיפה ולעטר אותה בעל כרחה בפיאות. מורי ורבי הרבי מקלויזנבורג היה תמיד אומר שאנחנו בגלות בין יהודים. והגלות בין יהודים לפעמים קשה מן הגלות בין הגוים. והנה אנחנו שכחנו שאנו בגלות.

באופן כללי צריך להתרכז יותר במעשים ופחות בהכרזות מקוממות ובעימותים מיותרים שיוצרים תחושה שכל חפצנו לכפות אורחות חיים על הכלל כולו. מן הראוי לחזור לדרכים הצנועות יותר.

(צילום: Emanuel Yellin cc sa by)

מראיין:

איך אפשר בכפיפות קומה למנוע את האפשרות של תחבורה בשבת, למשל?

הרב וייס:

איך לפעול למעשה? הדבר נתון בידי גדולי ישראל.

אולם, הרגשת הלב אומרת שלא צריך לחדור לקיבוצים לחפש מה הם עושים שם. אנחנו לא מחוייבים לראות את הכל ולדעת את הכל. יש מצבים קשים במלחמה שבהם צריך לספור את הכדורים ולהשתמש בהם בחסכנות יתירה. לדעת לירות ולפגוע במטרות גדולות יותר. ולא לירות ולבזבז את התחמושת המעטה לכל עבר. אנחנו נמצאים במצב כזה.

העיקר, בשום פנים לא להתייאש מאחריותנו לכלל. וגם לא להתייאש ממה שקורה כעת עם ״המהפכה החילונית״. אני מאמין, בסייעתא דשמיא, שגם הגזירות הנשמעות כעת לא יתממשו. שמעתי ששר בממשלה אמר לגבי הנסיון לפתוח קניון בהרצליה בשבת, שלא כל מה שנגד החרדים הוא בהכרח טוב לחילונים. זו הכרה חזקה מאוד. אנחנו בעצם יודעים שמה שרע לחרדים רע עוד יותר לחילונים. אנחנו יודעים הרבה יותר מזה. אנחנו יודעים שאם חס וחלילה הגזירות הללו יתקבלו הרי מי שיפגע באמת זה לא הציבור החרדי. הפגיעה האנושה תהיה בציבור הכללי היהודי. הסיכוי שהילדים או הנכדים יהיו קשורים להקב״ה, זה מה שעומד על הפרק.

לכן, אני מאמין שהכל לטובה. אני לא יודע איך יקרו הדברים. אנחנו הרי בוטחים בקב״ה בכל תחום, ואם כן גם תחום זה בכלל. ברור לנו שהקב״ה ידאג לבניו. כי הרי כולם בניו.

אבל, גם אם חס וחלילה כן יתקבלו גזירות שונות, זה לא סוף העולם. את הכל צריך לראות בפרופורציה הנכונה. אזכיר עוד פעם את מה שאמרתי כבר הערב שכלל ישראל עבר מבחנים פי אלף יותר קשים. עברנו גזירות על הלבוש היהודי, על לימוד התורה על קיום מצוות ועל מה לא, בעצם?! ועם זאת, ב״ה אנחנו קיימים! נחשוב לרגע על כך שאחרי השואה אנשים בכלל התביישו ללכת עם פיאות, עם זקן או נשים התביישו לכסות את ראשן. מישהו יכול להסביר מצד התחולל השינוי? לא פוליטיקאי פלוני או אלמוני עשה לנו את החיל הזה! הקב״ה עשה זאת על ידי שליחיו! על כן, אין מקום ליאוש. יש מקום למחשבה. אולי לשינוי דפוסי פעולה. אבל להתיאש?

המגמה השניה שחורה לי מאוד היא השנאה המחלחלת בחלקים מציבורינו כלפי החילוניים.

אין מקום לשנאה כלפי שום יהודי. הרגש כלפי אחים טועים צריכה להיות של חמלה ולא של שנאה. אני לא שונא אפילו לא את אלו ששונאים אותנו. כי כבר אמרתי מקודם שחלק גדול מאלו ששונאים אותנו שנאתם נובעת מפחד. אם היינו מצליחים לשחרר אותם מן הפחד שלהם מאיתנו, הם לא היו שונאים אותנו כשנאתם היום. יש להם לב יהודי ובחסידות אנחנו יודעים על קיומו של הניצוץ הקדוש החבוי בלב כל יהודי.

אני מתקומם בתכלית כאשר משווים חילונים, אפילו את הגרועים שבהם, לגויים ולשונאי ישראל מאומות העולם. אני כבר לא מדבר על מה 'שקוראים לעברם: "נאצים״. זה ממש ניבול פה, שאסור להוציא מן הפה. זה מתחיל כלפי חילונים וזה מחלחל כארס של ענאי לתוך המחנה פנימה. ראיתי מודעות בבני ברק ובירושלים, תיצלנו אוזן כל שומע! מודעות שבכותרת כתוב ׳תאי גאזים׳. כלומר, יש בתוכנו תאי גאזים! ומה הם? ובכן כתוב באותן מודעות שהנח״ל החרדי זה תאי גאזים ואף יותר גרוע מתאי גאזים. שכן הנאצים רצו רק לשרוף את גופנו ואילו ידוע הכלל שגדול המחטיאו יותר מן ההורגו.

זה ממש איום! אני לא מתייחס לעצם השאלה: כן נח״ל לא נח״ל. אין זה מענינו ובוודאי לא כאן. אני כבר לא מדבר על עצם החוצפה שמשתמשים בנוסחאות כאלו. הרי סוף כל סוף כמה מגדולי ישראל המובהקים נתנו את ברכתם לענין. אבל, אני מדבר עצם המשוואה לתאי גאזים. זה כל כך נורא. מה פירושה של אמירה זו? תאי גאזים זה נאצים! ונאצים הרי צריך להרוג! ואם כן, זו המשוואה? מה השנאה הזאת שפשתה גם בקרבנו?

אבל, אני למרות הכל, חושב שהגרוע מבני ישראל עדיין טוב מן הטוב שבאומות העולם. ויש ניצוץ קדוש בלב כל יהודי גם אם הוא מתכחש לניצוץ. ועל כל אדם אמרו "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג, יג. עיין שם בתוספות יום טוב) אין מקום לשנוא יהודי כלשהוא.

נאמר ״יתמו חטאים ולא חוטאים״ (יש להבין כי כאשר אומרים חז״ל חביב אדם שנברא בצלם, פירוש הדבר שיש לאהוב את ה א ד ם בהיותו נברא בצלם, ולא שיש לאהוב את ה צ ל ם  שבאדם. יש אנשים ששונאים את האדם בתואנת שווא שהם אוהבים את הצלם שבו. ואלו דברים בטלים).

בתפילה בכותל המערבי

מראיין:

מה עושים כד להפחית את השנאה אצלנו?

הרב וייס:

כל מי שיכול להשפיע ישפיע. קודם כל להפגין דוגמא אישית. אני נפגש לפעמים עם חילוניים וגם בעת שלא נדרשים לנושאים השנויים במחלוקת, אם מתייחסים אליהם כבני אדם והם מרגישים שאנו דואגים להם בכנות, שאנו בעצם לא מאיימים עליהם, יש להתנהגותנו השפעה עצומה.

הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן סיפר שראש הקהל בעירו היה רחוק בתכלית מחיי תורה ומצוות. ואף על פי כן חיבב מאוד את בני הישיבה. ר׳ אליהו שאל אותו בהזדמנות על סתירה זו בהתנהגותו.

הוא סיפר לו שכבחור צעיר נסע לראדין כדי ללמוד. בישיבתו של ״החפץ חיים״. ראש הישיבה, חתנו של ה״חפץ חיים״ בחן אותו, שוחח איתו והבחין שהשקפותיו אינן טהורות במיוחד.

פנה ראש הישיבה אל ה״חפץ חיים״ בשאלה מה לעשות. האם לקבלו לישיבה או לא. ״החפץ חיים״ פסק שלא. הוא עלול לקלקל את הבחורים בדעותיו. הבחור שמע את ההחלטה, אך ביקש רשות ללון בלילה הזה בישיבה, כי כבר איחר את הרכבת האחרונה היוצאת מראדין לביתו. גם לכך התנגד ה״חפץ חיים״, מסיבה שגם בלילה בודד אחד הוא עלול לפגוע בנפשו של אחד הבחורים.

הבחור בלית ברירה פנה לעבר תחנת הרכבת והחליט לישון שם על ספסל העץ עד למחרת בבוקר כשתבוא הרכבת.

והנה כאשר כבר היה קרוב לתחנה הגיע שליח מן ה״חפץ חיים״ הקורא לו. הבחור חזר אל ביתו של החפץ חיים והוא הציע לו לישון בביתו. הציע לו החפץ חיים מיטה והבחור נשאר בביתו של ״החפץ חיים״ בלילה.

סיפר ראש הקהל לרבי אליהו׳: ׳באמצע הלילה בא החפץ חיים וכיסה אותי עם האדרת האישית שלו. ואת החום של האדרת הזאת אני חש עד היום׳.

מה אנו רואים מסיפור זה? הבחור היה מקולקל על פי טעמו של גדול הדור ואסור לקבלו בישיבה. ועם זאת נהג עמו הכנסת אורחים וחסד מתוך אהבה בלי שום חשבונות צדדיים.

על אהרון הכהן נאמר שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

לא כתוב אוהב את הבריות "ל ק ר ב ן", אלא "ומקרבן".

אהבת הבריות לא היתה א מ צ ע י כי תכלית בפני עצמה.

האם לא כך עלינו לנהוג?

מלבד החובה מצד דין תורה לאהוב כל יהודי ויהודי, אנו חייבים גם להבין שאם אנו שונאים, אנו פוגעים ומשחיתים את נפשנו אנו.

כאשר ספר החינוך מסביר את מצוות ההענקה לעבד עברי (תפ״ג) כתב:

"שנצטווינו בזו כדי שנהיה רחמנים ונקנה מדות יקרות בנפשנו".

והדברים יש בהם חידוש, שכן לכאורה, אנחנו צריכים להיות נותנים כדי לתת (ורחמנים כדי לרחם) וכאן כתוב שנצטווינו לתת כדי להיות נותנים (ולרחם כדי שנהיה רחמנים).

משמע, שמה שחשוב זו לא רק התוצאה אלא גם הסיבה שאנחנו חייבים להיות אנשים נותנים, אנשים אוהבים.

נצטווינו לאהוב – כדי שנהיה אנשים אוהבים.

ולכן, כאשר אנחנו שונאים ומחנכים לשנוא, קודם כל אנו פוגעים בנפשנו ובנפש ילדינו. וידועים דברי החכם צבי בתשובה שגזל עכו״ם אסרה תורה כדי לא להשחית את נפשנו ולהתרגל לגזל.

הרב אשר וייס [צילום: דודי פרידמן. ברשיון CC SA BY]

מראיין:

אבל קיימת בעיה: הרי אנו חייבים לחנך לשנאת החילוניות. איך לעשות זאת מבלי להשניא את בני אדם החילוניים?

הרב וייס:

אין לי כל ספק שאפשר וצריך לחנך לקדושה ולטהרה, לתורה ולמצוה במידה כזו שהחילוניות והכפירה יהיו מאוסים ושנואים מאליהם, ואין כל צורך לחנך לשנאת אדם.

בכל אופן, אנחנו חייבים לגדל את ילדינו ולחנך אותם גם לאמת ולצדק, על פי ההשקפה האמיתית של התורה.

אני חוזר לעניין השנאה. אין לי ספק בכך שאם היתה לנו הארת פנים כלפי הסביבה הסובבת אותנו, מצב הדברים היה שונה בהחלט. אין לי ספק שהפריחה הגדולה של השנאה לדת, ואלו הבונים את הקריירה הפוליטית שלהם על שנאת הדת הינה גם תוצאה של ובעיקר של מאבקים והתבטאויות פוגעות ומאיימות שלא היה צורך בהן. אני יודע: אלו דברים קשים. אבל אין לי ספק שהם נכונים. ואנו לא פטורים מחשבון נפש פנימי ומנקודת עצמית.

אל לנו לצאת ידי חובתנו בכך שאנו מגדפים את טומי לפיד ומקללים את יוסי שריד ומטיחים האשמות בפלוני או אלמוני. נכון, אף אחד מהם אינו צדיק. רחוק מזה. אבל אין זה פותר אותנו מלחשוב:

האם אנחנו נהגנו בדרך הראויה? האם לנו אין מה לתקן כלפי עצמנו, כלפיהם, כלפי שמיא?

מראיין:

מה זה "כלפיהם"?

הרב וייס:

האם לא זהו חשבון הנפש הנדרש מאיתנו, לברר אם דרכנו הציבורית בעצמה לא הביאה לכן שהיום קיימת כזו שנאה גדולה כלפי הדת? ושדווקא מפלגות שחרתו על דגלם את שנאת הדת עולות ופורחות.

העובדה היא שכאשר ראש הממשלה נמצא בשפל, הקלף היחיד שהוא חולם להיבנות על ידו מחדש זה לנגח את הציבור החרדי. וזה לא היה בעבר. בעבר הדברים הללו לא כל כך התקבלו. ואני מאמין שגם כעת הוא טועה והדברים לא יתקבלו. אבל עצם הנסיון הנואל הזה מלמד לאן נושבת הרוח בציבור. ורוח רעה זו הנושבת היא הרוח הקוראת לנו לעשות גם את חשבון הנפש הזה.

אמנם על אף הכל, בטוחני שעוד נראה שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה. והעיקר שצריך להתפלל שהקב"ה יערה רוח טהרה ממרום ללמד טועים בינה, ולפתוח לבבות ערלים, והשיב לב אבות אל בנים, ולב בנים אל אבותם, ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים.   

*