אחד מקרובי, אדם מבוגר, איבד את בנו בפתאומיות. הצער היה גדול, כמובן, וחיפשתי דרך לנחם אותו אישית, בנוסף למצוות ניחום אבלים. כתבתי לו את הדברים הבאים.

למכובדי וקרובי, היקר והחביב, שלום רב.

הצטערנו כולנו לשמוע על פטירת בנך היקר. אף אחד לא יכול להבין מה שאתה עובר כעת, כאבא. מה שאתה מרגיש. כתוב בתהלים: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים" – שהאב מרחם על בניו יותר מכולם…

כיון שאתה ומשפחתך יקרים לנו, אבקש לכתוב לך, בכבוד רב וברגישות, כמה מילים אישיות, בתקווה שתקבל בהבנה. הרי גם אני עברתי דברים לא פשוטים בחיי.

החיים של כל אדם בעולם הם זמניים מטבעם. הוא גדל, חי, נפטר והולך לעולמו. אבל שם למעלה, בשמיים, זה עולם נצחי, בלי מוות, רק חיים נצחיים.

צער הוא רגש טבעי, מול אדם יקר שהלך. זה אכן כואב מאוד, כי אתה כאבא מרגיש שזה חלק ממך, שהלך למקום שאינך מכיר כלל.

אבל זה לא שהכל נגמר. הכל לא נגמר, אלא ממשיך, בצורה אחרת, יותר זכה וטהורה.

"להיפטר" – פירושו בעברית: ללכת ממקום אחד למקום אחר. כתוב בספרים הקדושים שהפטירה היא רק מעבר לשלב אחר ושונה. מעבר ממצב של קיום גשמי – לקיום רוחני. כמו אדם שעובר מחדר אחד לחדר שני. האדם שנפטר ממשיך לחיות, רק בצורה רוחנית, לא בגוף. הנשמה תמיד חיה, כי היא חלק אלוקי ממעל. והנשמה מרגישה, שומעת ורואה.

קשה להאמין בכך, כי אנו לא רואים זאת בעיניים. אבל אנו היהודים חיים בזכות האמונה שלנו, גם במה שלא רואים.

אנו לא הבעלים של העולם. יש מישהו גדול מאיתנו, שיוצר כל אדם ונותן לו את החיים. הוא אוהב אותנו מאוד מאוד, ולא יעשה לנו שום דבר רע.

והוא כעת, מסיבות שאיננו מבינים כלל, מחליט להעביר את האדם היקר לנו למצב אחר, שם הוא ממשיך להתקיים לנצח, רק בצורה רוחנית.

*

אנו יודעים על אבות ששכלו את בניהם: אהרן הכהן, איוב, דוד המלך, רבן יוחנן בן זכאי, ועוד. כידוע, למרות הצער הגדול הם התגברו והמשיכו לחיות ולפעול.

בדורנו, הבבא סאלי שיכל את בנו הגאון הקדוש רבי מאיר. האדמו"ר מקלוייזנבורג איבד את כל משפחתו בשואה, אבל שיקם את עצמו והקים חסידות שלמה, את מפעל הש"ס, את בית-הרפואה לניאדו בנתניה, בית הספר לאחיות, ועוד.

בוא נראה מה כתב אביו של עמית בן יגאל הי"ד, החייל שנהרג מפגיעת אבן. הוא מתאר את החלטתו להמשיך בחיים, גם אחרי שבנו היחיד הלך לעולמו: "בלילה האחרון לשבעה, לא עצמתי עין. הסתובבתי מצד לצד. המחשבות לא הפסיקו. חשבתי לעצמי איזה חיים עומדים להיות לי. שאלתי את עצמי: 'ברוך, לאן?' הכול צף. הרגשתי לבד, בלי כוחות. חשבתי אולי לקחת שנת חופש ולנסוע רחוק, אולי להודו, להיזרק שם. אולי לשבת בבית.

"בארבע וחצי לפנות בוקר, נפלה ההחלטה. אמרתי לעצמי: די, חלאס, אני בוחר בחיים. למרות הכול, אני קם. אני יוצא למסע חדש בחיים שלי, ואני יודע שאין קיצורי דרך. אני הרי אדם מאמין, אני יודע שהמורשת שלנו היא לא הודו, אלא בחירה יומיומית בעשייה למען עם ישראל. באותו רגע החלטתי שאני חייב לבחור בחיים, חייב. ידעתי שאם עמית היה יושב לידי, זו הדרך שהוא היה חושב שאני צריך ללכת בה. וגם אם אני אפול, אני אקום. למחרת בבוקר, מעל הקבר שלו, הבטחתי לו: 'עמית, יהיה קשה, אבל תדע – אבא בחר בחיים'".

*

בנך ז"ל עשה עשרות שנים של חיים ופעילות, השתדל ליצור ולפעול חיובי, לעשות את הנדרש ממנו כאדם וכיהודי, נשא אשה וילד בן.

כתוב: "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". הבן הקטן הזה הוא המשך של בנך ז"ל. צריך לשמור עליו, שיהיה בריא, שיקבל חינוך יהודי טוב, יגדל להיות גבר יהודי פעיל, לתפארת לה' ולמשפחתו. שיקים משפחה, וימשיך את החיים ואת הדורות. יהי רצון שתראו הרבה נחת ממנו.

*

כן, יש צער גדול וכאב עצום. הכאב הוא תגובה טבעית למצב. וצריך לקבל את זה. לתת לזה מקום בפנים, בתוך הלב.

אבל לא לתת לצער להשתלט על הכל.

הרי אם בנך היה יכול לומר לך משהו כעת, בודאי היה אומר: "אבא היקר, אני לא רוצה שתצטער. אני מבקש שתקום ותמשיך את החיים, ותהיה בריא ופעיל. בשבילי". כי לנו היהודים הדבר הכי חשוב הם החיים, לשמור עליהם ולהמשיך אותם, כפי שה' רוצה.

*

כדאי לראות גם את הדברים הטובים שיש. תראה בבקשה איזו משפחה נפלאה יש לך מסביבך. כולם אנשים יקרים, טובי לב. זו ממש זכות לחיות עם אנשים כאלה. לא כל אחד זוכה למשפחה כזאת.

ויש עוד דברים טובים בחיים, ויהיו עוד, כי מי שמעלינו רוצה רק בטובתנו. הוא לא ברא את העולם המופלא הזה כדי שיהיה לאנשים רע, חלילה.

*

אני מקווה שדברי ניחמו אותך, ולו במעט.

יבוא יום שנראה שוב את בנך היקר, ואת כל אלה שהלכו – חיים ועומדים איתנו. היום הזה לא רחוק כל כך. ו"אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה".

פורסם לראשונה באתר הידברות