ניסן לברון *

נקודות קצרות על תפקידיה של השפה, על חשיבות הניסוח ומקומו של העורך בהכנת הטקסט..

תפקידיה של השפה האנושית הם:

א. להעביר מסרים בין בני אדם באופן שיובנו.

ב. להיות כלי לביטוי עצמי, לדוגמה: בשירה ובסיפורת.

הנושא של סעיף א' הוא החשוב ביותר.

במה שאמור בסעיף ב' מקפידים פחות על תקינות לשונית, כדי לאפשר את חופש היצירה.

שפה הסכמית

כדי ששפה תעביר מסרים באופן שיובנו צריכה להיות הסכמה על אחידות בצורת הביטוי ומשמעותה. כלומר, כל המשתמשים בשפה צריכים להסכים שמילה פלונית משמעותה כך ולא אחרת; שמילה פלונית מציינת דבר זה דווקא; וכך הלאה לגבי כל המילים.

ההסכמה הזו הכרחית, כי אם כל אחד ייתן משמעות משלו למילים בהן הוא רוצה להעביר מסרים – התוצאה תהיה חוסר הבנה בין אנשים.

משום כך נקבעו כללים ללשון, הן על ידי מסורת דתית ותרבותית והן על ידי מוסדות המוסמכים לכך. כשמקיימים את הכללים הללו, המסרים שיועברו יובנו על ידי כולם.

כתיבה מובנת

הכתיבה צריכה, בראש ובראשונה, להעביר לקורא מסר ברור ומובן. מדוע? כי כתיבה היא צורת תקשורת בין אנשים. לכך יצרו אותה אבותינו בימי קדם. אם הכתיבה אינה ברורה דיה, התקשורת תהיה פחות מטובה. והרי האנושות לא צריכה עוד אי-הבנות.

בניגוד לשפה המדוברת, בה הדובר מעביר את המסר בקולו, וגם בגופו ובנוכחותו, השפה הכתובה מחייבת דיוק על מנת שהכותב יצליח להעביר את המסר והקורא יוכל להבין אותו. חשוב מאוד שהניסוח יהיה ברור לחלוטין ולא משתמע לשתי פנים. אם לא בכל החומר, לפחות בנקודות העיקריות. הכתיבה צריכה למצות היטב את החומר החשוב שבכל נושא, ולא תשאיר דברים שלא הוסברו די הצורך.

מעניין שזה אמור, במידה מסוימת, גם לגבי שירה או כתיבה ספרותית-אומנותית. גם בהן כדאי שהסופר יזכור את הצורך שהמסר שלו, אישי ואומנותי ככל שיהיה – יהיה מובן, בסופו של דבר, לקהל היעד.

בעריכה, האם ההבנה מעל הכול?

לאור הדברים דלעיל מובן מדוע לדעת עורכים רבים מטרה עיקרית בעבודתם היא ליצור טקסט "שלשונו תקנית". הם פועלים בהתאם לעיקרון שיש לשמור על כללי הלשון מוסכמים.

אולם כאן יש בעיה מסוימת. מטרתה של שפה מוגדרת כהעברת מסרים, וצריך שהמסר הטקסטואלי יובן על ידי הקורא שאליו מופנים הדברים.

אולם מה נעשה עם צורת ניסוח שמובנת היטב לקורא מסוים, אך אינה לפי כללי הלשון שעל חשיבותם דיברנו לעיל? ניסוח זה הוא בניגוד לעיקרון החשוב של שמירת הכללים המוסכמים.

כאן נראה שצריך שיקול דעת מאת העורך, כיצד לא לחרוג יותר מדי מכללי השפה ועם זאת להוציא מתחת קולמוסו טקסט מובן ונוח לקריאה.

שיקול נוסף שהעורך צריך לקחת בחשבון הוא הטקסט שייך למחברו ונמצא באחריותו. יש מחברים המעניקים חופש פעולה לעורך, ויש אחרים המגבילים את מידת השינויים שהוא מורשה לעשות.

זכותו של המחבר לקבוע מה יעשה עם יצירתו, ולכן העורך מורשה לשנות את הטקסט רק במידה המסוימת שהמחבר סיכם עימו עליה. במקרה שהמידה הזו אינה מקובלת על העורך הוא רשאי לא לקבל את העבודה.

בעיני הקורא

בעבודתי כעורך שמתי לב כמה חשוב לראות את הדברים מנקודת המבט של הקורא ולהנגיש לו את החומר כמה שיותר.

יש שדברים שמובנים היטב למחבר אך לא יהיו מובנים לקורא. זאת משום שהמחבר למד את הנושא עליו הוא כותב ומודע לכל ההיבטים שלו, או לכל הפחות יודע מה הוא רוצה לומר ולהביע. לכן גם כשהוא כותב בלשון קצרה או תמציתית היא מספיקה בשבילו לזכור ולקשר את הכתוב לכל צדדי העניין, ולהבין הבנה שלימה, כי אצלו במחשבה מונחים כבר גם הפרטים והתובנות שלא מוזכרים בכתוב, והם מתקשרים אוטומטית אל הנקרא.

אבל אצל הקורא המצב אינו כך, אלא אם כן הוא מכיר את התוכן הנידון היטב.

קישור למאמר זה: https://bit.ly/3hZoXxm