ללמוד ולעשות

ניסן לברון *

האם תחת הדרכים הרומיות בארץ נמצאות דרכים 'יהודיות', שאבותינו סללו בימי קדם?

(בתצלום למעלה: שרידי דרך רומית מדורגת במעלה עקרבים שבנגב)

המטייל בארץ ישראל מגיע לפעמים לשרידים של דרכים עתיקות. היכן שהדרכים עוברות בהרים ניתן לראות מדרגות שנחצבו בסלע, כדי להקל על העלייה והירידה.

עד לאחרונה סברו כי דרכים אלו נסללו על ידי הרומאים, ששלטו בארץ בימי בית המקדש השני ולאחר מכן, אך מחקרים גילו כי רבות מהן היו קיימות הרבה לפני הגעת החייל הרומי הראשון לארץ ישראל.

מי, אם כן, סלל אותן?

דרכים להמוני עולי הרגל

עם ישראל נצטווה בתורה לעלות לבית המקדש שלוש פעמים בשנה:

"שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים טז, טז).

ברוב ימי בית המקדש הראשון עם ישראל קיים מצווה זו בהמוניו. אנשים, נשים וטף עלו לירושלים גם ממקומות רחוקים כמו צפון ארץ ישראל ומצרים. וכפי שמתארת התורה:

"וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים, וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, קָהָל גָּדוֹל מְאֹד, מִלְּבוֹא חֲמָת [שבצפון ארץ ישראל] עַד נַחַל מִצְרָיִם [בדרום]" (דברי הימים ב' ז, ח).

המוני עולי הרגל בימי בית המקדש הראשון השתמשו בוודאי בדרכים מסודרות שנסללו הרבה לפני הכיבוש הרומי – שכאמור התרחש מאוחר יותר, לקראת סוף ימי בית המקדש השני.

ואכן, בכתבי הקודש שלנו יש רמזים לסלילת דרכים על ידי יהודים עוד בימי בית המקדש הראשון:

• הנביא ישעיהו, שחי בימי בית ראשון, כתב בנבואתו משל על סלילת דרך:

"פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם, סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה, סַקְּלוּ מֵאֶבֶן" (ישעיהו סב, י).

רש"י שם מפרש: "סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְּסִלָּה: כִּבְשׁוּ הַדֶּרֶךְ". "סָקְלוּ מֵאֶבֶן: סָקְלוּ הַמְּסִלָּה וְהַשְׁלִיכוּ אַבְנֵי מִכְשׁוֹל לַצְּדָדִין". "וְיֵשׁ עוֹד לְפוֹתְרוֹ עַל תִּקּוּן הַדְּרָכִים לְקִבּוּץ הַגָּלוּיוֹת". אמנם דברי הנביא רומזים על עניינים רוחניים גבוהים, אך הוא המשיל אותם למציאות של סלילת דרכים שהתרחשה ללא ספק גם בימיו.

• ראייה נוספת הם דברי חז"ל בתוספתא ובמשנה, בהן כתוב כי בחודש אדר, לפני העלייה הגדולה לרגל לחג הפסח, שלחו מוסדות ההנהגה היהודיים פועלים לתקן את הדרכים שניזוקו בימי החורף הגשומים:

"בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ [בחודש אדר] שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין יוֹצְאִים, וּמְתַקְּנִים אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת (שֶׁחֻלְחֲלוּ) בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְתֻקָּנִים".^[1]

העובדה שבתי הדין ראו עצמם אחראים לתחזק את הדרכים בארץ ישראל מלמדת כי דרכים אלה היו בבעלות יהודית ולא נסללו על ידי כובש זר למטרותיו הוא.

"וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח… כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה"

עמי כנען שחיו בארץ לפני בואם של בני ישראל סללו גם הם דרכים, אולם העושר הכלכלי ששרר בארץ בימי שלמה המלך, שבנה את בית המקדש הראשון, אפשר את סלילתה של רשת דרכים חדשה וטובה, במקביל למפעלי הבנייה האחרים של המלך:

"וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל… יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים" (מלכים א' ד, א, כ).

"וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע, כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א' ה, ה).

"וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן. וְאֶת בַּעֲלָת וְאֶת תמר [תַּדְמֹר] בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ. וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה, וְאֵת עָרֵי הָרֶכֶב וְאֵת עָרֵי הַפָּרָשִׁים, וְאֵת חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת בִּירוּשָׁלַ‍ם וּבַלְּבָנוֹן, וּבְכֹל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ" (מלכים א' ט, יז-יט).

גם בימי בית המקדש השני ויהודים עלו לרגל לירושלים מכל רחבי ארץ ישראל, ומפזורותיהם שבפרס, בבל, סוריה, יון, איטליה, מצרים, צפון אפריקה ועוד.

אז איפה הן, הדרכים ההן?

על גבי דרכים קיימות אלו שנסללו על ידי היהודים תושבי הארץ, התקינו הרומאים אחר כך את הדרכים הנקראות כיום על שמם. בארץ הייתה קיימת רשת דרכים קדומה, ולא נותר להם אלא לשפץ את הדרכים הללו ולסלול חדשות ככל שנדרשו.

כיוון שרומי הייתה מעצמה צבאית והוצרכה להסיע ציוד צבאי כבד ממקום למקום, הקפידו שליטיה לסלול דרכים איתנות מבחינה הנדסית, שתוכלנה לשאת את המשקל כבד. הבנייה האיתנה של הדרכים הרומיות תרמה לכך שרבות מהן שרדו עד היום. תוך כדי הסלילה העלימו הרומאים את הדרכים הקודמות, כפי שניסח זאת פרופ' חיים בן-דוד, מומחה לדרכים עתיקות: "הכבישים הרומיים קברו תחתם את כל הכבישים הקודמים",[2] ולכן איננו מוצאים זכר לאותן דרכים מקוריות שנסללו על ידי אבותינו.

לפני שהייתה כאן אפילו אבן רומית אחת

בין הראשונים שגילו כי הדרכים 'הרומיות' הן בעצם דרכים 'יהודיות' היו יגאל ויותם טֵפֶּר, אב ובנו. בעיסוקם הם חוקרי ארץ ישראל מההיבט הארכיאולוגי, ופעילים ב"צוות המחקר של הכבישים הרומיים" באוניברסיטת תל אביב. הם מצאו כי הרבה מהמדרגות שנחצבו בדרכים שעד כה זוהו כרומיות, נחצבו "עוד לפני שהוצבה באזורנו אפילו אבן מיל רומית אחת", כלשונם. כיוון שהמדרגות נמצאות כולן בדרכים המובילות לירושלים, מסקנתם היא כי "דרכים אלה נסללו קודם לסלילה הרומית בימי הבית השני, עבור עולי הרגל היהודיים בדרכם לירושלים".^[3]

דרכים קדומות מתחת לכבישים מודרניים

מסלולי הדרכים הקדומות נקבעו בימי בית ראשון במקומות המתאימים ביותר למעבר וליד מקורות מים וחניונים. כשהגיעו הרומאים לארץ ישראל הם אימצו את המסלולים הללו מהסיבות הבאות:

א. המסלולים הקדומים עברו במקומות המתאימים ביותר, כאמור.

ב. קל יותר להשתמש בתשתיות דרכים שכבר קיימות, ולחסוך עבודה וזמן.

מסלולי הדרכים הקדומות היו כה מוצלחים עד שגם בדורות הבאים העדיפו להשתמש בהם. הַמַּמְלוּכִּים, העות’מנים והבריטים, ששלטו בארץ ישראל כל אחד בזמנו, סללו גם הם את כבישיהם על גבי הדרכים הרומיות ו'קברו' אותן מתחתן.[4] גם היכן שהדרכים לא 'נקברו', חלק גדול מאבניהן נגנב במרוצת הדורות על ידי תושבים מקומיים, כדי לבנות בהם בנייה פרטית. תופעה זו התרחשה ביתר שאת בתקופות בהן לא היה שלטון מרכזי חזק בארץ.

גם בימינו נסללו כבישים מודרניים על התוואים של הדרכים הקדומות. לדוגמה:

• כביש 60 המוליך מבאר שבע לנצרת עובר ברובו בצמוד ל"דרך ההר" הקדומה, המכונה כיום "דרך האבות".
• כביש 465 עובר על הדרך הקדומה שעלתה מהעיר אֲפֵק (אַנְטִיפַּטְרִיס) שבשפלת החוף לירושלים.^[5]
• כביש 375 עובר בצמוד לשרידיה של הדרך העתיקה שהובילה מאזור אשקלון ועזה לירושלים.
• כביש 443, המוליך מהשפלה דרך העיר מודיעין לירושלים, עובר בצמוד לדרך הקדומה שהובילה מיפו ללוד, למודיעין ולירושלים. מודיעין הייתה עיר חשובה עבור עולי הרגל משום קרבתה לירושלים, ובזכות הכהנים הרבים והנכבדים שהתגוררו בה, כגון מתתיהו ובניו החשמונאים.^[6]

הסלילה החדשה על גבי הדרכים העתיקות העלימה תחתיה הרבה מהן, וזו הסיבה שדווקא בתצלומים ישנים מלפני כמאה שנה ניתן לראות יותר דרכים עתיקות מכפי שרואים כיום.

אבני-ציון בדרכים

בצידי הדרכים שהרומאים סללו על הדרכים הקדומות הם הציבו עמודי אבן שציינו מרחקים, לפי מידת המיל הרומי שהוא 1,480 מטר. לפי העמודים הללו יכלו הצועדים בדרך לדעת היכן הם נמצאים. מסיבה זו נקראים העמודים "אבני מיל", ובלשון חז"ל – "מִילִין":

"מְסִלָּה שֶׁלֹּא הָיָה בָּהּ מִילִין, וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים וְטוֹעִין בָּהּ… אָמַר הַמֶּלֶךְ לַשִּׁלְטוֹן שֶׁלּוֹ: קְבַע בָּהּ מִילִין, שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי אָדָם רוֹאִים אֶת הַמִילִין".^[7]

על העמודים נחקקו שמות הקיסרים שבתקופתם הם הוקמו והקדשות שונות. בגלל כובדן של אבני המיל שרדו מהן כמה מאות, וניתן לראותן במקומות שונים בארץ לצידי הדרכים העתיקות.

את זיהוין המפתיע של הדרכים 'הרומיות' כדרכים יהודיות, שהמוני היהודים עולי הרגל השתמשו בהן, מאשרת גם העובדה שלצידן נמצאו מקוואות טהרה ומאגרי מים ששימשו את העולים בדרכם לירושלים. בגלל חשיבותו של נושא זה נקדיש לו מאמר נפרד.

קישור למאמר זה: https://wp.me/p5rmAC-xV

• חלק מהתוכן למאמר נלקח מהפרק "לעלות לירושלים בטהרה" שבספר "ארכיאולוגיה תנ"כית – כרך ו'" מאת הרב זמיר כהן, בעריכת ניסן לברון.

– התצלום הראשי צולם על ידי cc sa by ,Mboesch.

מקורות

[1] תוספתא שקלים א, א. וכן במשנה שקלים א, א: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ [באדר] קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה בִּכְרַכִּין, וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת". אמנם, חלק מדברי חז"ל אלה נכתבו לאחר חורבן בית המקדש השני, אך וודאי שהם מתארים את המציאות בזמן העליות לרגל בימי מקדש ראשון ושני.

[2] חיים בן-דוד, מרצה במכללה האקדמית כינרת, בראיון עם דודו רשתי ורותי גובזנסקי שפורסם באתר "דעת מדבר".

[3] יגאל טפר, יותם טפר, 'המעלות המדורגים בדרכי עולי הרגל לירושלים בימי הבית השני', בתוך: "חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה", ז, 2013, עמ' 201. וכן: יגאל טפר, יותם טפר, "דרכים נושאות עם – דרכי עולי הרגל אל ירושלים בימי הבית השני", הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשע"ג.

[4] פרופ׳ חיים בן-דוד, בראיון עם דודו רשתי ורותי גובזנסקי שפורסם באתר "דעת מדבר".

[5] דביר רביב, בנימין הר-אבן, יבגני אהרונוביץ׳ ואהרן טבגר, 'שרידים מתקופת בית שני ועד מרד בר-כוכבא בתל תמנה שבדרום השומרון', בתוך: "במעבה ההר" – קובץ שביעי, הוצ' אוניברסיטת אריאל בשומרון, תשע"ח, 2017, עמ' 13.

[6] הרב ישראל אריאל, "בית המקדש בירושלים", הוצ' מגיד – ספרי קורן, 2016, עמ' 328.

[7] ילקוט שמעוני, דברים תתקז; פרשת שופטים פרק טז.