ה'ערב רב' והמבחן הגדול מכולם

ניסן לברון * המאורעות הפוקדים אותנו מביאים אנשים להסתכל במבט מעמיק יותר על המציאות שלנו כעם. בקשר לזה, כדאי לדעת שיש ישות שלילית המלווה את עם ישראל מזה אלפי שנים ומשפיעה על מה שקורה עימו. שמה של הישות הוא 'ערב רב'. זו ישות רוחנית הפועלת דרך אנשים, ובכתבי הקודש היא מוזכרת כקבוצה של פורקי עול שמיים, המתנכלים ומזיקים לעם ישראל, ובפרט לבני התורה. אי"ה אפרט במאמר נפרד אודות מהות הערב רב.

חז"ל מציינים כי השפעתם השלילית של הערב רב תגבר מאוד לקראת בואו של משיח. לדעת חכמי תורה רבים אנו נמצאים בתקופה זו, הנקראת 'עקבתא דמשיחא', והסבל הנוכחי של עמינו הוא חלק מתהליך הנקרא 'חבלי משיח'.

כדאי לראות את דבריו של גאון המחשבה היהודית, רבי אליהו דסלר זצ"ל, שלפני יותר משבעים שנה, בשנת תשי"א (1951 למניינם), כתב על המצבים הקשים שהערב רב יעמידו בהם את העם במדינת ישראל. הרב ציין כי הערב רב ישלטו בעם וילחמו נגד המאמינים בתורה. לדבריו, זה יהיה מבחן קשה ביותר לנאמני התורה. הדרך לעמוד במבחן היא על ידי עבודת ה' פנימית ואמיתית, והיהודים שיעשו זאת יזכו לגאולה השלמה.

הנה חלק חשוב מדבריו, שהובאו בספרו המפורסם 'מכתב מאליהו' (ההדגשות שלי).

הרב פותח בשתי שאלות:

"לפי כל הסימנים שמסרו לנו חז"ל (סוטה מ"ט:) דורנו הוא דור 'עקבתא דמשיחא'. אנו עומדים איפה לפני ביאת גואל צדק.

איך יש להבין כל זה – יישוב ארץ ישראל ושלטון יהודי בה בלי שלטון התורה? ועוד, מהו עניין 'חוצפא יסגא' בסוף הגלות?"

הרב דן בנושא, ומסיים בדברים הבאים:

"מאז חורבן הבית, גדל והלך כוח הגאווה של המלכות הרביעית [המלכות שתשלוט בעולם ובעם ישראל לפני בוא משיח. מקובל לזהותה עם עמי אירופה וארצות המערב. נ' ל']. בגלות זו ההסתר והחושך, שבאו בעטיו של חטא אדם הראשון, הולכים וגדלים, ההשקפות החומרניות מתגברות ומאפילות על הרוחניות. מדי דור בדור מתפתח המדע, מתרבות האפשרויות לניצול עולם הזה לתועלת האדם, וכתוצאה מכך מתרבה גאוות האדם, כאילו הכל בידו ניתן, ולא יבצר ממנו כל דבר.

השקפות אפיקורסיות על עליונות כוח האדם הולכות ומציפות את כל העולם כולו, עד כדי יציאה בריש גלי במלחמה כנגד האמונה והמאמינים בה' ותורתו. זהו עיקר תוכן הגלות של המלכות הרביעית, ולכן עלינו לדעת שזהו הניסיון שבו צריכים ישראל לעמוד בגלות זו.

סוף גלות זו היא התקופה הקרויה בפי חז"ל: 'עקבות דמשיחא', שבה 'חוצפא יסגא' (סוטה מ"ט:). אז גלות השכינה היא תחת יד חצופי ישראל: הן נשמות 'ערב רב' המעורבות בישראל, אשר שורש טומאתם העיקרי הוא החוצפה כלפי שמיא – מידת עמלק.

זה לשון הגר"א (בביאורו לתיקוני זוהר חדש, דף ל"ז ע"ב): 'ערב רב שבישראל הן עמלקים כמו שכתב בזוהר'; ומובא שם שב'ערב-רב' ישנם כוחות של חמש אומות, ראשי תיבות : נג"ע ר"ע: והעיקר שבהם הוא עמלק – ע', האות האחרונה.

השלטון על העם הקדוש נמסר בידי ערב-רב, כמובא בהגר"א (שם): 'הערב רב שהן רישא דעמא קדישא בגלותא בתראה, שנאמר – היו צרייך לראש, וכמו שכתב ברעיה מהימנא'. בכוח גאוותם ושלטונם מנסים הם להשפיע בהשקפות טמאות אפיקורסיות של 'כוחי ועוצם ידי', ועומדים בחציפות ובעזות כנגד האמונה, התורה ועבודת ה'.

זה הוא הניסיון שלתוכו הוטל עם ישראל ב'עקבות דמשיחא'. ה' יתברך משיב יהודים רבים לארץ ישראל ושולטים בה, ופורקי עול התורה מתגאים כאילו הם עשו ופעלו זאת בגבורתם, וככל שתגדל גאוותם תגדל חוצפתם, ויגבר רצונם להשליט את האפיקורסות ח"ו. זהו הניסיון האחרון של גלות השכינה, הניסיון הקשה ביותר.

אם נכיר את הניסיון הזה בכל היקפו, נדע את התפקיד שהטילו משמים על תקופתנו – להתחזק נגד הדעות החומריות הכוזבות, ולהכיר כי טעות גמורה היא בידי אלה הטוענים כאילו שאנו עשינו את שלנו – באנו לארץ ישראל, לחמנו עליה, והננו שולטים בה – וה' יתברך כבר יעשה את שלו ובמשך הזמן ירבו אמונה ויראת שמיים. אולם עלינו להכיר כי הם מחליפים את מה שבידי ה', ואינו בתחום בחירתנו, כי הרי 'ה' איש מלחמה', וידיו פעלו כל זאת – במה שמוטל עלינו לעשות, ואינו בידי שמים, כי 'הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים'.

העומדים בתקיפות ובגבורה נפשית בניסיון הקשה הזה, של הדעות הכוזבות של 'כוחי ועוצם ידי', ואינם מתפעלים ומושפעים מחוצפת הכפירה, ולא מתבטלים כלפיה כלל, אלא אדרבא מתחזקים באמונתם ואינם זזים מהשקפת התורה וחז"ל כמלא נימה, ומתמסרים לגמרי לעבודה פנימית בתורה ובתפלה ויראת שמיים, הם אשר יזכו לגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו.

להם יתגלה שוב האור העליון של הַהַכָּרוֹת הבהירות, ידיעת האמת לאמיתה – אורו של גן-עדן, ויתוקן כל החושך וההסתר שהיה מתעבה והולך מאז חטא אדם הראשון, ויזכו לסוף התיקון דלתתא, שבעולם הזה, ולגילוי כבוד הדר מלכות ה' בשלמות בעולם הבא – מלכות דסלקא לעילא."

(דרשה שנאמרה בישיבת פוניבז', תשי"א, והודפסה במכתב מאליהו, חלק ג, "עקבות משיחא", עמ' 207, 218-217)