ללמוד ולעשות

הרב שמואל יעקובוביץ

הנייר דלהלן נכתב אל מול "נייר העמדה המבטא מגוון עמדות ודעות בקרב הציבור הדתי-לאומי", שהוכן על ידי קבוצת אישים עבור המרכז העולמי של המזרחי.

הדברים מבטאים הבנה אישית של המחבר לגבי העמדות העקרוניות של היהדות החרדית הנורמטיביות ביותר, כלומר: שעל פי דרכם של רוב הבניין של גדולי התורה בדורותינו[1] – בתוספת נופך של חשיבה עצמית לגבי אתגרי השעה הנוכחית ואפשרויותיה. מטבע הדברים, הצטרכתי להאריך קצת, כיון שבחלקם הגדול כמדומני שלא הוגדרו הדברים מעולם.

א. מרכזיותה של התורה הקדושה – יתד בל תמוט

יסוד היסודות של חובתנו בעולמנו ושל עצם קיומנו לדורות עולם, כיהודים וכעם, הוא – תורתנו הקדושה, על לימודה וקיום מצוותיה, בשלמותה ובטהרתה – וזאת בכל הזמנים, ובודאי משחרב בית המקדש[2] ועד שיתגלה בבירור משיח צדקנו במהרה בימינו, ובכך, ורק בכך, תסתיים גלותנו זו המרה. הרי שמירת התורה היא המגלמת את עיקר נאמנותנו לברית ד' אלוקינו עמנו; היא תמצית חיינו וייעודנו העל-היסטורי (לצערנו, אין הנחה ראשוניית זו מובנת מאליה, במלוא משמעותה, בזמננו, אפילו בין רבים מן הדתיים שבינינו, והיא צריכה וצריכה להיאמר).

מול הרוחות האחרות שאנו ובית ישראל בכללותו חשופים להן בעידן המודרני, מחייבת ההכרה האמורה מסקנות מעשיות ברורות, כגון:

• צריך שיהיה ברור לגמרי, גם להלכה וגם למעשה, שהעדיפות העליונה בסדר היום הציבורי והלאומי שלנו הוא: קיום התורה בישראל.
• הנכבדים ביותר בתוכנו צריכים להיות, באופן מוצהר וברור, אנשי התורה, ובראשם גדולי תורה, שאותם צריך להעמיד, כמנהיגות רוחנית, בראש המחנה[3] – ובסופו של דבר, שסביבם צריך להיבנות העם כולו, כי רק הם העוגן הנאמן לכל בית ישראל לאורך זמן.
• שמירת הגחלת של התורה בטהרתה ובכל תוקפה, וליבויה בכמות ובאיכות, בתוך המחנה קודמים להנחלתה הרחבה בכל בית ישראל – שכן, אם חלילה לא יכון העוגן, עלולה כל הספינה כולה לאבד בים ההתבוללות, האישית או הקולקטיבית, בין גלי ההיסטוריה העזים.

ב. אחדות העם ושמירת זהותו

משהתבסס עולם התורה בדורנו תוך סייעתא דשמיא מופלאה, והוא עומד היום, בעיקרו, איתן, מול עולם ומול חברה יהודית מוכים תהיות ומשברי זהות ומשופעים בחיפושי דרך, חובתנו להזדקק לאחריות כלל-ישראלית רחבה, הרבה יותר מבעבר. יש לנו לשאוף ולחתור להגיע להידברות רחבה עם כל חלקי העם, ללא יוצא מן הכלל, בארץ ובחוץ-לארץ, במטרה (ראשונה):

• לחזק את האחווה הבסיסית של עם ישראל על כל בניו, בבחינת "כולנו בני איש אחד נחנו", ובכלל זה הסולידריות, העזרה והתמיכה ההדדיות (בענייני הצלה ורווחה) של יהודים באשר הם, למרות הקונפליקט האידיאולוגי התהומי, הקשה והמר שחדר להוותנו אל תוכנו – וכל זאת למען ביצור עצם הקיום היהודי-ייחודי של כל בית ישראל, ולמען לא ידח ממנו נדח ככל שיש לאל ידינו,[4] ושלא נתחלק לשני עמים חלילה.[5]

ג. ערבות הדדית

מעבר לאמור, מחייב היסוד של "כל ישראל ערבים זה לזה" (כלפי שמיא!), וגם יסוד האחווה הנ"ל (כלפי כל ישראל),  1. הפצת תורה וחיזוק האמונה בין כל שדרות העם, רישום ילדים לחינוך תורני וכו', בשיעור מירבי; 2. קשרים נרחבים והידברות אמיצה בין עולם התורה לבין מדינת ישראל וקהילות ישראל באשר הן שם, במטרה (שנייה):

• לחזק את מעמד התורה בישראל ולהביא את כל בית ישראל לידי התמודדות אמיתית בשאלות הגדולות של הזהות והייעוד, של קבלת-עול-מלכות-שמים לעומת החילוניות הכפרנית (הן זו ההחלטית והן אלו שלמחצה לשליש ולרביע, כדוגמת הרפורם והקונסרבטיזם).

הנחת יסוד היתה עד לאחרונה ש"החקיקה הדתית" מתוך הפעלת הכוח האלקטוראלי הדתי במדינה משרתת מטרה זו, ולפיכך אנחנו חייבים בה. יתכן שבנסיבות המשתנות יש מקום לבדוק שמא עתה יוצא שכרה בהפסדה, ושמא ישנן דרכים אחרות, נכבדות יותר, לקדם את המטרה. מאבק האיתנים על נפש המוני העם מוכרח להתנהל הלאה; אך יתכן שעדיף מעתה להוציאו מן הזירות הכוחניות של החקיקה, המשפט והניהול השלטוני.

ד. מרכזיותה של ארץ ישראל

זיקתנו לארץ ישראל, כיהודים וכעם, כמוה כעצם סוד קיומו של כלל ישראל: תופעה על-היסטורית, בלתי-נתפסת במושגים של עם ועם, אשר לא יכילנה כלל המושג "מדינה", ואינה תלויה בקיומה של המדינה. בזמננו זכינו ועוד נוספו על מעלתה העצמית של ארץ ישראל ומצות יישובה, מעלת העצמאות היהודית המתנהלת בה תוך השגחה פלאית של "ארץ אשר עיני ד' אלוקיך בה" (ראה להלן אות ה'), ומעלת היות ארץ ישראל ראש למקומות התורה בעולם.[6]

ואמנם, מוטב שנזכור שהימצאותנו ושגשוגנו הנוכחיים בארץ ישראל עוד לא הובטח לנו בנבואה שיעמדו בהכרח לנצח (כפי שהובטח לנו לגבי התורה שלא תישכח מזרענו עד עולם), והם, מן הסתם, עדיין תלויים בזכויותינו! מוטב גם שנכיר בעובדה שהמדינה שהוקמה בארץ ישראל, הברכה והנזקים הקשים והסכנות העצומות שבאו עד הנה בעטיה, הן בתחומים הרוחניים והן בתחום הקיום הפיזי, משמשים בה בערבוביא. אך, עם זאת, בודאי יש להרבות פעלים להעמקת הקשר של כל בית ישראל בכל מקום שהם עם ארץ ישראל, וככל האפשר, דוקא עם מרכזי התורה שבארץ ישראל – וזאת למען החיזוק ההדדי ומצד כל שלש המעלות הנזכרות.[7]

ה. מדינת ישראל

נר לרגלנו כל זמן הגלות – קבלת דרכי ההשגחה העליונה, לטוב ולמוטב, בהכנעה, מבלי "לעלות בחומה" או להתגרות בכוחות השולטים עלינו. מכאן הריאליות והפרגמטיות החרדית. בודאי שבכלל זה, גם מדינת ישראל, משקמה והייתה לעובדה תוך השגחה עליונה כה בולטת (אשר אנו משתאים לה ומחרישים לדעת לקראת מה היא מביאתנו[8]), אנו מקבלים אותה ופועלים במסגרתה. ויתר על כן: במידה שנוכל לקבל ולקבוע שעיקר מהותה של המדינה היא היותה עצמאות של יהודים, הבאה לשרת את עצם הקיום היהודי,[9] נראה שאף יש בה משום "קדושת ישראל", לשיגנו עליה בחירוף נפש ויחללו את השבת להגנתה[10].

אולם, זהירות יתירה יש לנהוג כלפי המושג "מדינת ישראל", שלא ייתפס כבא במקומה של התורה או של המושג הגדול "כלל ישראל" – או אפילו כמצטרף לאלה – כמה שמגדיר את עצם זהותנו וייעודנו.  וכמו כן: שלא ייתפסו המדינה וראשיה כאפוטרופסים על נפש העם, או אפילו כמוסמכים, בלעדית, לייצג את עם ישראל ולדבר בשמו.   ביומרות האלו טמונה סכנה עמוקה של שינוי עצם הצורה של כלל ישראל ושל פגיעה במרכזיותה של התורה, וממילא גם בעצם סוד קיומנו – ובסופו של דבר, של הבאתנו חלילה לידי התבוללות קולקטיבית[11]. הדברים הללו אמורים אפילו אם תהיה מדינת ישראל כולה דתית; על אחת כמה וכמה כאשר מקימיה ומנהליה העיקריים פעלו ופועלים במגמה מפורשת וגלויה לבנות את עם ישראל מחדש בדמותם החילונית והכפרנית – ומה רב חילול השם!

למיטב הערכתי האישית (ואין זו, בינתיים, דעה רווחת בין החרדים), יש בידינו עתה לפעול לקראת מעורבות תורנית רחבה ועמוקה במערכות המדינה, תוך ביסוס מעמד התורה בטהרתה ובאופן בלתי-תלוי לגמרי, ושידוד מבנה המערכות בהתאם; ואם אפשרי הוא, הרי שמכלול הדברים האמורים עד הנה מחייבים שנעשה כן.

ו. מדינה דמוקרטית

ברור שהדמוקרטיה חייבת להיות שיטת הממשל במדינת ישראל, הן מתוך כפיפות לחוק הבינלאומי וכבוד לסדר העולם העכשווי,[12] והן מפני שרק בכך נשמור על שלום הבית, וממילא על האחדות, בתוכנו, בתנאים של קונפליקט עקרוני כל כך עמוק. עם זאת, יש להבחין הבחנה ברורה בין הדמוקרטיה כשיטת ממשל, שהיא רצויה, לבין הדמוקרטיה (קרי: הליבראליזם) כהשקפת עולם כוללת, שהיא פוסלת ועוקרת עיקרים גדולים של האמונה.

ז. העיסוק בחכמות העולם וביישובו של עולם

ברור הדבר שאין תורתנו הקדושה שוללת כלל את ה"מודרניות" (היינו התפתחות חכמות אנוש והטכנולוגיה) – שהיא עשויה לשמש את בנין האדם ואת בנין יישובו של עולם – כשלעצמה, אלא את הכפירה וההפקרות המוסרית שהתלוו עם המודרניות. בודאי שככלל, מאשרת התורה, באופן מודגש, את ערך המלאכה והפרנסה בכבוד – כל עוד מתקיימים בתוכנו מספר ניכר של תלמידי חכמים שתורתם אומנותם (בבחינת שבט לוי), וכל שנושאו לבו לזכות בכתר התורה יוכל לזכות בו. אך, מכיוון שקיום התורה בישראל הוא ערך-העל, כאמור למעלה, הרי השאלה שלפני קהל החרדים (במיוחד לאחר השואה) הייתה והינה: האם נותנות נסיבות הזמן והמקום לעסוק בהרחבה באלה מבלי לפגום את "קיום התורה בישראל"?[13] בשאלה זו צריכים ויכולים רק גדולי התורה להכריע,[14] ומוטב שיינתן להם להכריע בה ללא אילוצים מבחוץ!

ח. היחס לנכרים

מתן כבוד לכל אדם באשר הוא אדם (וגם מתן כבוד לכל יהודי באשר הוא יהודי…) הוא אכן מן הערכים הצריכים חיזוק והבהרה רבה בתקופתנו, בחינוך החרדי והדתי כאחד. ככלל, חיוני הוא ביותר, בתקופה זו של חיכוכים רחבים בין חוגים, ציבורים, מחנות ועמים, שנחזיר לעצמנו ולחניכנו את הרגישות הגדולה של "שיהא שם שמים מתאהב על ידך" – בכל הליכותינו.

ואמנם, חשוב להדגיש שאין תורתנו הקדושה זקוקה לייבא את ערכי "הרגישות המוסרית" ו"הכבוד לכל הנברא בצלם אלוקים" מן ההומאניזם הליבראלית, אף כי ערכי אמת הם שמצאו להם מתוך צלם אלוקים שבהם עצמם. ערכים אלה מגופי התורה הם, והדברים ידועים. אולם, בעוד לליבראלים עומדים הערכים האלה עם עוד מספר ערכים לבדם, במסגרת העולם האנושי-גרידא שהוא להם חזות הכל – ולפיכך הם מובילים לעתים קרובות למקומות בלתי רצויים – לנו, המאמינים בתורה, עומדים הערכים האלה במערך איזונים רבים ועדינים למדי עם ערכים גדולים אחרים (אשר הם מתכחשים להם), במסגרת עולמו של הקב"ה (אשר הם מתכחשים לו). משום כך, צריכים אנו להקפיד מאד על שאיבת ערכינו דוקא מתוך תורתנו הקדושה ועל השימוש דוקא במינוח המקורי של תורתנו הקדושה.

ודוגמה אחת מן האקטואליה שיצרה המדינה: לנו צריך להיות ברור ופשוט שבמדינה יהודית צריך אמנם להתייחס אל תושבים נכרים בכבוד מלא ולספק באופן שוויוני את כל צרכיהם – אבל זאת, ככלל, דוקא כקהל בפני עצמם; אסור לקבל אותם אל תוך החברה היהודית ללא הבחנה, ולמשל שילמדו בניהם באותם בתי הספר עם היהודים, כי זה פוגם קשות בערכים אחרים – של היותנו "עם סגולה", ושל "והבדלתי אתכם מן העמים"…[15]

[1] נא ראה באתר זה כאסמכתא ולתוספת ביאור את מאמרי היחס החרדי העקרוני אל המדינה, משנת תשמ"ח, עליו אמר הגראמ"מ שך זצ"ל בהדגשה רבה: "זוהי האמת הטהורה – כסולת נקייה."

[2] כמו שייסד רבנו גרשום מאור הגולה בפיוט זכור ברית: "ואין שיור רק התורה הזאת."

[3] "דעת תורה" צריכה להכריע דרכנו גם בעניינים פוליטיים מובהקים (במידה ובמקום שגדולי תורה יוצאים להנהיג בעניינים אלה), לא מפני שהיא אמת מוחלטת, ללא יכולת לשגות (כדוגמת האמונה התפילה של הקתולים באפיפיור), אלא, למיטב הבנתי, מפני שלשה דברים שעולים יחדיו: א. מפני חובת הכבוד, שמכרעת אף בין דעות שוות בערכן (עיין יבמות יד ע"א, ועוד); ב. מפני שמובטחנו בה שהיא מחושבת על פי דרכי תורתנו הקדושה (עיין סמ"ע סימן ג' ס"ק יג), ונאמנה לערכי תורתנו הקדושה – ובראשם המחוייבות, מעל לכל, לקיום התורה בישראל; ג. מפני האימון שרוחשים יראי ד' ביתרונות של צלילות הדעת, טוהר המניעים וסייעתא דשמיא של מי שלן בעומקן של תורה ועבודת ד'.

[4] נראה בבירור, על דעת גדולי התורה המרכזיים, שבתקופתנו יש קדושה וערך לעצם הקיום היהודי, של היחיד וכל שכן של ציבור, גם כאשר הנאמנות לתורה ומצוות היא לגמרי נעדרת (בבחינת מי שחי חיי הגוף גרידא ללא כל תוחלת גלויה שיבא לכלל מצוות), ומחללים על זה את השבת, ואנו מצווים על אהבתם וכו'. על אחת כמה וכמה, כאשר יש תקוה גדולה שעם הזמן, אם אך לא הספיקו להתנתק לגמרי מגוף העם, ישובו ויעלו להתחבר מדעת גם אל ייעודנו הנצחי כעם הקודש. (עיין ביאור הלכה סימן שכ"ט דיבור המתחיל "אלא לפי שעה"; חזון-איש יורה דיעה סימן ב' אות ט"ז, ואבן העזר סימן קי"ח אות ו'; ויעויין היטב ברמב"ן פרשת שלח, פסוק "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה" [ט"ו, כ"ב]. ואפשר שכלפי מצב ישראל בדורותינו כיוון אליהו באומרו "דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה [לישראל] אבל אני אומר ישראל קדמו…", תדבא"ר יד. ואכמ"ל.)

[5] אמנם, יש להדגיש, שבהתאם להאמור למעלה באות "א", לא תהיינה האחדות והאחווה שנשאף אליהן כאלו העשויות לפגום את שלמותה או את טוהרה של דרך התורה בתוך מחננו, או את בהירות המסר שאנו משדרים אל העם שבשדות. לא מדובר, איפוא, בחיים חברתיים משותפים ולא ב"מפגשי היכרות" בין בני נוער או אפילו בין "עמך" ממגזרים שונים; לא ב"לימוד תורה משותף" (על בסיס פלורליסטי), לא ב"הגדרת מאחד ערכי" או "ליבה חינוכית-ערכית משותפת", ולא במיזוג, פישור או ערפול בין התרבויות המנוגדות. יש גם דברים רבים שנעשים היום ע"י לא-דתיים בחיפושי דרך ל"החייאת היהדות" ע"פ דרכם, כגון סמינרים ללימוד "המקורות", "פסטיבלים ליהדות" וכיו"ב – ונראה שיש לנו לברך על כך ולעודדם, אבל לא ליטול חלק בעצמנו בפעולותיהם (אם לא על דרך העימות). אסור, וגם אין כל סיבה, שנפגום ולו במשהו את כל תוקפו, טהרתו ונבדלותו של המסר שאנו נושאים, לנו ולבנינו ולכל ישראל. מדובר כאן, איפוא, דוקא בהידברות של מבוגרים הבשלים בדעתם התורנית, במטרה להסדיר ולפתח יחסים חיוביים בין הציבורים כציבורים, לסלק אבני הנגף המאיימות על יחסים אלה, ולהגביר את הסולידריות בין הציבורים (וראה עוד להלן, אות ג').

[6]  עיין כתובות קי"א ע"א. ושם ברש"י: "כך אסור לצאת מבבל – לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד."

[7]  ממצות התורה להקדים עניי ארץ ישראל לפני עניי חו"ל יש ללמוד שכך יש לו לכלל ישראל להיבנות, כשעיני הכל נשואות לא"י – ודברי חז"ל מלאים מזה; וכן לענין מקומות התורה. ואכן זאת התעודה בישראל לאורך כל הדורות, סביב א"י וסביב מקומות התורה.

[8]  וראה רש"י פר' שופטים (י"ח, י"ג): "תמים תהיה עם ד' אלוקיך – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה 'עם ד' אלוקיך'!"

[9] ראה למעלה הערה 2.

[10] גם כשלא מדובר בפקוח-נפש ישיר, כך נראה לכאורה לענ"ד; וזאת כדין עיירות ישראל אפילו בבבל (עירובין מה ע"א, ובמקום אחר הארכתי בדין זה, ואין כאן מקום להאריך), ועל אחת כמה וכמה בארץ ישראל שבניינה מצוה רבה.

[11] "ככל העמים בית ישראל" מביא היישר להיעלמות בית ישראל כליל (חוץ מבמדה שתהיה התערבות מצד ההשגחה העליונה, כאמור "והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארץ וגו'"! [יחזקאל כ, לב, וראה שם כל הנבואה הנמרצת; ועי' במרבר רבה ב, טז, ורש"י סוף פר' שלח.) וכבר רואים אנו כיצד הציונות האידיאליסטית-מתחלה למען תקומה יהודית בשינוי צורה הולידה אצל רבים במרוצת הזמן את הפוסט-ציונות, שהיא גם שואפת להיות פוסט-יהודית לגמרי….

[12] "תעלא בעידניה סגיד ליה" (רש"י, ר"פ ויחי). וראה גם דברינו למעלה, תחילת אות ה'.

[13] השוה דברי חז"ל (במכילתא ריש בשלח): "אמר הקב"ה, אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ, מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והן בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר, שיהיו אוכלין מן ושותים מי הבאר, והתורה נבללת בגופם!…".

[14] עד הנה זכתה הכרעתם שלאחר השואה למדה עצומה של הצלחה, תוך סייעתא דשמיא מופלאה ביותר.

[15] לסבר את האוזן של הליבראלים, אנו נאמר: הרי מקובל היום בדמוקרטיות מתקדמות שמלבד זכויות הפרט יש גם לקבוצות מיעוט הזכות לשמור על זהותן הקבוצתית – ועל אחת כמה וכמה שיש לאפשר לקבוצת הרוב לשמור על זהותו. הקבוצתית!