ללמוד ולעשות

ניסן לברון

הרמב"ם – הפוסק לדורות

בין גדולי ישראל ניצב הרמב"ם – רבי משה בן מימון – כאחד מענקי הרוח המיוחדים שקמו לעמנו בכל הדורות.[i] הייתה בו מזיגה נפלאה של עמל בתורה, יחד עם תכונות רוחניות ונפשיות נעלות ביותר, אשר הביאו אותו למעמד של אחד מגדולי הפוסקים והמחברים אשר היו לעם ישראל מאז ומעולם.[ii]

תורתו של הרמב"ם היא אבן-יסוד בתורה שבעל פה. חיבוריו בענייני הלכה, השקפה ואמונה נחשבים בין הספרים החשובים ביותר של העם היהודי.[iii] בחיבורים אלה מתגלה הרמב"ם כגאון בעל כח זיכרון עצום, הבקי בצורה מדהימה, היוצאת מגדר הטבע, בתחומים רבים ושונים.[iv]

קווי אישיותו של הרמב"ם ניכרים בכתביו: אהבת אמת מוחלטת ובלתי משוחדת, חתירה יציבה ותמידית אל הנכון והמועיל על פי התורה ודביקות איתנה ללא חת בערכים מוסריים. בפרט באיגרותיו ניתן להיווכח היטב גם בתכונות האישיות הבאות: אהבת הבריות בכלל ואהבה ליהודים בפרט, מעורבות בדעת עם הבריות, נשיאה בעול עם חבריו ועם עם ישראל כולו, מרץ וכושר עבודה עצום.

כל אלה עשו את הרמב"ם לפוסק הלכה ודמות רוחנית נעלה לדורו ולכל הדורות הבאים.

הבטחתו של הרמב"ם: 

"כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו, אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מוּלדתו, או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם…" (רמב"ם, "משנה תורה", הלכות דעות, ד, כ)

הרמב"ם כרופא

בנוסף להיותו אחד מעמודי התווך של ההלכה והמוסר היהודי, ידוע הרמב"ם גם כרופא חכם ומפורסם ביותר. את ידיעותיו בענייני רפואה שאב הרמב"ם מתורת ישראל, ולהבדיל – גם מניסיונו האישי הרב בטיפול בחולים, ומכִתביהם של גדולי הרופאים של העת ההיא, שעברו תחת שבט ביקורתו.

כפי שנראה בהמשך המאמר, הרמב"ם ייחס חשיבות רבה לשמירת הבריאות על ידי מה שנקרא בימינו "רפואה מונעת". בכתביו השונים הוא נתן הנחיות מפורטות מאוד בנושא זה, והעובדה שהוא הקצה פרק שלם בספרו הכביר "משנה תורה", המהווה סיכום של כל התורה שבעל-פה, לנושא הבריאות – מלמדת על מידת החשיבות שהוא ייחס לנושא. חשיבות זו נבעה מתכליתה של שמירת בריאות הגוף בעיני הרמב"ם: שמירת תפקודו היעיל של הגוף ככלי לקיום תורה ומצוות על ידי האדם.

הבטחתו של הרמב"ם: 

"כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו, אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מוּלדתו, או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם…" (רמב"ם, "משנה תורה", הלכות דעות, ד, כ)

דבריו בנושא הבריאות נושאים עימם את רוחה של סמכותו הבלתי מעורערת כגאון בתורה וכפוסק לדורות. הכללים הבסיסיים שהוא קבע נתקבלו על ידי רוב ככל גדולי ישראל בכל הדורות הבאים, וגישתו העקרונית בעניין הובאה כהנחיה למעשה ברבים מספרי ההלכה מאז ועד ימינו. כפי שהעיד מחבר פירוש 'מגדל עוז' על הוראות הבריאות של הרמב"ם שבספר 'משנה תורה': "והם דברים פשוטים וצריכים לכל והכל מודים בהם."[v] וכך כתב גם אחד מגדולי הפוסקים והמנהיגים בדורנו, הרב משה פיינשטיין: "ועיין ברמב"ם פרק ד' מ[הלכות] דעות, שנקט שם עניני אוכלים ומשקין הטובים לבריאות הגוף והרעים לבריאות הגוף… [וצריך בזמננו] לעורר להעלמא [כלומר לציבור]… ולייעץ להם כלשון שנקט הרמב"ם שם בכל הפרק."[vi]

גישתו הכללית של הרמב"ם ברפואה מונעת, רוח דבריו וכן רבים מפרטי הוראותיו נתקבלו על ידי גדולי ישראל והובאו בספרי ההלכה העיקריים.

מחמת חשיבותם של דברי הרמב"ם, אנו מקדישים להם פרק מיוחד בספרנו. בפרק זה נביא מדבריו של הרמב"ם בנושא שמירת הבריאות בחיבוריו "משנה תורה", "הנהגת הבריאות",[vii] "שמונה פרקים", ועוד.

מטרתנו היא ללמוד את יסודותיה של תורת הרמב"ם ברפואה מונעת, עם דגש על מה שניתן ליישם בזמננו, בהתאם למצב הנוכחי של הפרט והכלל. בנוסף לכך, נקשר את דברי הרמב"ם לעקרונות המקובלים כיום על הרפואה הטבעית והרפואה הקונבנציונלית.

נבקש לציין כי דברי קודשו של הרמב"ם הינם דעת תורה, כמובן, ואין בהבאת דבריו מול דברי הרפואה משום השוואה ערכית ביניהם. הדבר נעשה רק כדי להוסיף בהירות בהבנתם של הנושאים הרפואיים שנדון בהם, ולהיווכח כיצד השיטות המקובלות בימינו מקבלות אישור מכללי הבריאות של הרמב"ם.

הרמב"ם: המטרה בשמירת הבריאות היא לאפשר קיום מלא של תורה ומצוות

הרמב"ם מדגיש בכל כתביו כי המטרה היחידה בנקיטת האמצעים לשמירת הבריאות הינה קיום הגוף במצב תקין כדי שיוכל למלא את תפקידו העיקרי, שהוא שמירת תורה ומצוות:

"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' [כלומר, רצון ה' הוא שנשמור על בריאותנו] הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין [המבריאים] והמחלימים…"[viii]

*

"שישים הכוונה באכילתו, ושתייתו… ושנתו, ויקיצתו, ותנועתו ומנוחתו – בריאות גופו בלבד, והכוונה בבריאות גופו – שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לאחוז בחוכמות, ולקנות מעלות המידות והמעלות השכליות, עד שתגיע לאותה התכלית [שהיא עבודת ה'].[ix]

*

"צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו – הכל לעומת זה הדבר. כיצד… כשיאכל וישתה… לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך… אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד. לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור, אלא יאכל דברים המועילים לגוף, אם מרים, אם מתוקים. ולא יאכל דברים הרעים לגוף, אע"פ שהן מתוקים לחיך… שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד, כדי שיבריא ויעמוד שלם, הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה…"[x]

*

ועל זה ההיקש לא יכוון אז אל ההנאה בלבד, עד שיבחר מן המאכל והמשתה היותר ערב, וכן בשאר ההנהגות – אלא יכוון אל המועיל; ואם יזדמן שיהיה ערב – יהיה, ואם יזדמן שיהיה נמאס – יהיה. או שיכוון אל הערב לפי העיון הרפואי, כגון שנחלשה תאוותו למאכל, ויעוררה במאכלי תאוה ערבים ומתובלים. וכן אם התעוררה עליו מרה שחורה, יסירה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגנות ובבניינים נאים, ובישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שירחיב הנפש, ויסיר דאגת המרה השחורה ממנה. ותהיה הכוונה בכל זה – שיבריא גופו, ותכלית בריאות גופו – שידע [כלומר, שיוכל לדעת את ה', את התורה, ואת מצוותיה]."[xi]

הרמב"ם שולל את שמירת הבריאות כמטרה נפרדת בפני עצמה:

"המנהיג עצמו על פי הרפואה – אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד… אין זו דרך טובה, אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות – והוא רעב וחולה, או אחד מאיבריו כואב…"[xii]

"ואפשר שתהיה הנהגתו כולה לפי המועיל [לשמירת בריאותו], כמו שזכרנו, אבל ישים תכליתו – בריאות גופו ושמירתו מן החוליים בלבד, ואין זה איש מעלה. כי כמו שבחר זה הנאת הבריאות – בחר ההוא הנאת האכילה… וכולם אין תכלית אמיתית לפעולותיהם."[xiii]

לעומת מטרה חומרית זו, שהינה מוטעית, הוא מציין את המטרה הרוחנית של שמירת הבריאות שהיא הנכונה:

"ואמנם הנכון, שישים תכלית כל הנהגותיו – בריאות גופו והמשך מציאותו על השלימות, כדי שישארו כלי כוחות הנפש, אשר הם איברי הגוף, שלמים, ותתעסק נפשו מבלי מונע במעלות המידות ובמעלות השכליות."[xiv]

הרמב"ם מתאר את הערך הרוחני הרב של פעולות גשמיות, כגון הפעולות לשמירת הבריאות – כאשר מטרת האדם בעשיית מעשים אלו היא לשם שמיים:

"נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד… ועל  עניין  זה ציוו חכמים ואמרו: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים', והוא שאמר שלמה בחכמתו: 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'."[xv]

אמנות הרפואה על פי הרמב"ם

הרמב"ם מבאר כי לאמנות הרפואה, בביטויה המעשיים בשמירת הבריאות וריפוי מחלות, יש חשיבות רבה בהיותה  מאפשרת לאדם להתקדם בתפקידו העיקרי – השגת התעלות רוחנית וקרבת ה' על ידי קיום המצוות:

"כבר הודיעו בעלי המופת,[xvi] כי מלאכת הרפואות הכרחית לאדם בעבור היותו בעל החליים לרוב המאכלים [בגלל שהוא נוטה לאכול יותר מידי], ולא יסור צרכו אל הרופא בזמן מן הזמנים, וגם לא בעניין מן העניינים."[xvii]

"ועל זה ההיקש יהיה למלאכת הרפואה מבוא גדול מאד במעלות, ובידיעת ה', ובהשיג ההצלחה האמיתית, ויהיו לימודה ודרישתה עבודה מן העבודות הגדולות, ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות. לפי שבה נשער פעולותינו, ויהיו פעולותינו פעולות אנושיות, מביאות אל המעלות והאמיתות…"[xviii]

ניתן לומר כי הרמב"ם הוא ממייסדי עקרונות הרפואה המונעת, במובנה הרחב והמקובל כיום. לדוגמה, ספרו "הנהגת הבריאות"[xix] הינו יצירה מקיפה המהווה ספר-יסוד בתחום זה. בספר זה הוא מרצה את עיקרי תורתו הרפואית, ובקטע הבא נראה מהם כלליה.

כללי היסוד של הרפואה לפי הרמב"ם

הרמב"ם קובע שלושה כללי יסוד לגישה הרפואית:

שמירה על בריאותו של האדם הבריא;

• ריפוי החולים;
• חיזוק החלשים ובעלי הבריאות הלקויה.

נראה זאת בדבריו:

"וזה כי מלאכת הרפואה כוללת על שלש הנהגות:

הראשונה והנכבדת: הנהגת הבריא, והיא הנהגת הבריאות הנמצאת, עד שלא תאבד.

השניה: הנהגת החולים, והיא לקיחת העצה ולעשות, כדי להשיב את בריאות [הנאבדת], וזהו ידוע [כ"עצת] הרפואה" [כאמנות הרפואה].

והשלישית: …והיא הנהגת מי שאינו בריא בריאות שלימה, [אולם גם כן] אינו חולה, כהנהגת החולים שנתרפאו אולם טרם נתחזקו [החלימו], ושל הזקנים."[xx]

אלה הם שלושת כללי היסוד בשיטתו הרפואית של הרמב"ם.

קדימויות בדרכי הריפוי

הרמב"ם מבאר מהו הסדר הנכון בעבודתו של הרופא, אלו דברים הוא צריך לדעת, ובאלו תחומים הוא אמור לטפל בראשונה:

"…שהרופא אשר ירפא הגופות, צריך שידע תחילה הגוף אשר ירפאהו בכללו, וחלקי הגוף מה הם, רצוני לומר: גוף האדם, וצריך שידע אלו דברים יחלוהו, וירוחק מהם, ואלו דברים יבריאוהו, ויכוון אליהם…"[xxi]

הרמב"ם מדגיש את חשיבותה של ההקפדה על תזונה נכונה לשמירת הבריאות ולריפוי חולים:

"ידוע, כי אכילת המאכל הנהוג [גם אם אינו מאכל בריא]… כל אלו העניינים, יחשבו האנשים כולם, כי אין סכנה בהם בשביל החולים כאשר יעשו את ההפך ממה שראוי. ואין הענין כן!"[xxii]

"ומדרכי הנהגת הבריאות גם כן ההשתדלות באיכות המאכל…"[xxiii]

והוא מעודד את בנו, רבי אברהם, להתרחק מאוד מהמזונות המזיקים:

"שנאו המאכלים המזיקים כאשר ישנא איש את רעהו, השונאו ומבקש המיתו."[xxiv]

התזונה היא האמצעי הראשון שיש לנקוט בו בטיפול הרפואי:

"שהרופא הבקי, כשירצה לשמור בריאות [האדם] הבריא על תכונתה שהיא עומדת עליו, יקדים תיקון המזון בתחילת רפואותיו."[xxv]

"וכן צוו הרופאים לכל רופא, כי הוא, אם יוכל להנהיג החולי [לרפא את החולה] בשיעור המזון לבד, לא ינהיג אותו ברפואה…"[xxvi]

"וישמור הכח [הרופא ישמור את כח גופו של החולה] תמיד בלקיחת המזון… ולא ישכח לעולם לחזק הכח הטבעי – במזון…"[xxvii]

הרמב"ם חידש וביאר את הצורך ברפואה מונעת גם בתחום הנפשי והרגשי,[xxviii] דבר המקובל כיום גם ברפואה המודרנית. הוא מציין את חשיבותו של מצב נפשי טוב לשמירת הבריאות:

"וכן לחזק הכח הנפשי… וכן לחזק הכח החיוני בכלי הניגון, ולספר לחולים סיפורים משמחים… כל זה מחויב בכל חולי."[xxix]

לדעת הרמב"ם, יש לטפל בחולה בתרופות רק במקרה שהטיפול בתזונה אינו עוזר או שאינו יכול להתבצע מסיבות כלשהן, וגם אז יש להעדיף בתחילה את הרפואות הקרובות בטבען למזון:

"ואם לא יוכל מבלעדי ההנהגה ברפואה… ינהיגהו בענינים מורגלים ברפואות ההזנה והמזונות המרפאות (אשר אינן מזון); ואם לא יוכל מבלעדי ההנהגה ברפואה, יתחיל ברפואות הקלות. ואם יספיק זה, טוב, ואם לא יספיק לחולה, יעתק לחזק מהם [מהרפואות], ואחר כן – ליותר חזק."[xxx]

כפי שראינו הרמב"ם מייחס חשיבות רבה לשמירת הבריאות על ידי תזונה נכונה דווקא, וגם במקרה שנצרך טיפול רפואי, יש לדעתו לנקוט קודם כל בניסיון לרפא את החולה על ידי תזונה מתאימה.

שמירת הבריאות על ידי אכילה נכונה

הרמב"ם, בהתאם לשיטתו בתחום הרפואה שעל עיקריה עמדנו בקטעים הקודמים, מביא בספריו עצות רבות הנוגעות לחשיבותן של כמות ואיכות האכילה והשתייה, הרגלי אכילה נכונים, ופעולת מעיים תקינה. בקטע הבא נעמוד על כמה נקודות עיקריות בדבריו.

כללי אכילה נכונה

הרמב"ם מציין את החשיבות הגדולה שיש להכנה הטבעית של הגוף לקבלת המזון:

"לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא…"[xxxi]

"היזהרו שלא תאכלו עד אשר תעכלו, כי הוא הפסד הגוף והכיס, כי הוא סיבת רוב תחלואים."[xxxii]

כמו כן מציין הרמב"ם את חשיבותו של מצב של עירנות מליאה ופעילות גופנית סבירה, קודם האכילה, מצב המאיץ את קצב חילוף החומרים בגוף ומשפר את קליטת המזון:

"לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום, או יעשה מלאכתו, או יתייגע ביגע אחר…"[xxxiii]
"ועמלו טרם שתאכלו…"[xxxiv]

מצב של עירנות המתאים לעיכול המזון אינו קיים בזמן השינה (כפי שסוברים גם המדענים בימינו), ולכן, אומר הרמב"ם כי יש להימנע משינה במשך זמן מה לאחר הסעודה:

"ולא יישן סמוך לאכילה, אלא ימתין אחר אכילה כמו שלש או ארבע שעות…"[xxxv]

מטרת המְתנה זו היא כדי לתת למזון שנאכל שהות מספקת להתעכל.

נזקיה של אכילת-יתר

במקומות רבים בדברי חז"ל מובאות אזהרות נגד אכילת כמויות מיותרות של מזון. הרמב"ם הולך כאן – כבמקומות אחרים – בעקבות דברי חז"ל, ומזהיר אף הוא מפני מצב זה:

"לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביע משביעתו…"[xxxvi]

"ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והוא עיקר לכל החלאים; ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא  ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים…"[xxxvii]

"אכלו כדי שתחיו – והיותר תחרימום. אל תאמינו שרוב המאכל והמשתה יגדיל הגוף וירבה השכל, כשק המתמלא מן המושם לתוכו, כי הוא ההפך – באכול מעט, יש כח באצטומכא לקבלו ובחום הטבעי לעכלו; אז יגדל ויבריא ודעתו יתישב. ואם יאכל יותר מדי, האצטומכא לא יקבלנו, והחום הטבעי לא יעכלנו, נכחו יצא, פגול הוא לא ירצה, גופו ירזה ושכלו יתבזה, וכיסו יתרוקן."[xxxviii]

המלבי"ם, רבי מאיר ליבוש, מגדולי חכמי ישראל ומפרשי התנ"ך, מסביר את כוונת דברי הרמב"ם:

"ביאור הדבר: כי הממלא כרסו מכסה אש הטבעי, והוא כמרבה שמן על הנר, [עד] שהנר כָּבֵה והולך…"[xxxix]

כדאי להשוות את דבריו של הרמב"ם על הנזק למערכת העיכול הנגרם מאכילת יתר, לדעה המקובלת ברפואה של ימינו בתחום זה. קיימת אימרה מפורסמת בחוגי התזונה, המדגישה את חשיבותו המכרעת של המזון למצבו ובריאותו הכללית של האדם: "הינך מה שאתה אוכל". אימרה זו שונתה בשנים האחרונות לנוסח יותר מדוייק: "הינך מה שאתה מצליח לעכל ולהטמיע בגופך".

במילים אלו מודגשת העובדה שהגורם הקובע את רמת בריאותו של האדם, בהקשר למזון, אינו מה שהאדם מכניס לפיו "ברוטו", אלא מה שמערכת העיכול שלו מצליחה לעכל ולספוג. ספיגה מוצלחת הנעשית במערכת העיכול, של רכיבי התזונה המוחדרים אליה על ידי האכילה, היא הקובעת אם אמנם האדם ייהנה מהספקה נאותה של חלבונים, עמילנים, ויטמינים ומינרלים ההכרחיים לבריאותו. כל אלו מצויים במזון ומוכנסים לגוף, אך לעיתים קרובות אינם מגיעים ליעדם.

הרמב"ם מייחס חשיבות רבה לעיכול תקין, וכך הוא מנסח את אזהרתו שלא לשבש את תהליך העיכול על ידי אכילת-יתר:

"באכול מעט, יש כח באצטומכא לקבלו ובחום הטבעי לעכלו; אז יגדל ויבריא ודעתו תתיישב. ואם יאכל יותר מדי, האצטומכא לא יקבלנו, והחום הטבעי לא יעכלנו… גופו ירזה…"[xl]

כה רב הוא הנזק מאכילת-יתר, עד שהרמב"ם מגיע למסקנה נוקבת בנידון:

"והרופאים כולם מסכימים, כי אכילת המעט מן המאכלים הרעים – יותר מעט נזקו מאכילת הרב מן המאכלים הטובים והבריאים."[xli]

כאן יש להבהיר נקודה חשובה ומעשית. אין כל דמיון בין המאכלים שהרמב"ם מגדיר אותם כ"המאכלים הרעים" ובין מה שאנו מכירים כיום כמאכלים מזיקים. ברור שבזמנו של הרמב"ם לא היו קיימים החומרים המלאכותיים המרוכזים שתעשיית המזון משתמשת בהם באופן הולך וגובר בימינו, חומרים שצריכתם נמצאה קשורה למחלות קשות ורבות. בזמנו של הרמב"ם לא היו, כמובן,  מאכלים עם חומרים מלאכותיים כאלה. המאכלים שהרמב"ם קורא להם "מאכלים רעים" הינם מאכלים טבעיים, כמו כל המאכלים שהיו בזמנו, אלא שהם בעלי תכונות שאינן מתאימות לגוף האדם, מבחינת קושי העיכול שלהם וכדומה:

"ויש מאכלות שהם רעים… והם… והסולת שנפו אותה…"[xlii]

"יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד… כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה… והבשר המליח הישן…"[xliii]

מסיבה זו אין כל אפשרות להסיק מדבריו של הרמב"ם כאן או במקומות אחרים שהוא מתיר לצרוך את המזונות המזיקים המצויים בחנויות בימינו.

בנוסף להוראותיו לגבי הצד הגשמי של תורת התזונה, מייחס הרמב"ם חשיבות גם להתנהגות בדרך ארץ בזמן הסעודה, כמו בכל זמן אחר:

"אל תאכלו בבהלה כבעלי בולמוס. אל תמלאו פיכם בלוגמא כי תסיג חברתה… אל תאכלו בדרכים ואל תאכלו כעכברים, כי אם לשעות הקבועות, ובבתיכם… דעו כי בסעודות הקבוצים [אליהן מסובין אנשים רבים] יוודע תרבות האדם אם טוב ואם רע; והרבה פעמים חזרתי רעב וצמא בביתי [לביתי], מיִרְאָתִי בִּרְאוֹתִי חֶרפַּת זולתי."

(הרמב"ם, אגרת המוסר)

חשיבותן של פעולת מעיים תקינה ופעילות גופנית

הדעה הרווחת ברפואה הטבעית כיום היא כי אדם שאין לו פעילות-מעיים פעם אחת ביום לפחות, נמצא קרוב לודאי בתחילתה של התפתחות חולי רציני בגופו.

בנושא זה אומר הרמב"ם:

"לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו ויהיה קרוב לשלשול מעט, וזה כלל גדול ברפואה: כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי חלאים רעים באים…"[xliv]

בנוסף לכך דעת הרפואה המודרנית היא שקיימת חשיבות רבה מאד לפעילות הגופנית של האדם. כבר לפני כאלף שנה, הרמב"ם אמר בזה מילים ברורות:

"וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה נקביו, או מי שמעיו קשין – אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה – כל ימיו יהיו מכאובים, וכחו תשש."[xlv]

התאמת המזון למזג האוויר ולעונות השנה

ישנן שיטות רבות ברפואה הטבעית המקובלת בימינו, הגורסות כי יש להתאים את סוג וכמות המזון שצורך האדם – לעונת השנה ולמזג האוויר השולט באותה עת.

דעות אלה הן כדברי הרמב"ם:

"בימות החמה אוכל מאכלים הקרים, ולא ירבה בתבלים;[xlvi] ואוכל את החומץ.[xlvii] ובימות הגשמים אוכל מאכלים החמים, ומרבה בתבלים, ואוכל מעט מן החרדל… ועל דרך זו הולך ועושה במקומות הקרים ובמקומות החמים, בכל מקום ומקום – הראוי לו."[xlviii]
"וצריך אדם לאכול בימות החמה שני שלישים מה שהוא אוכל בימות הגשמים."[xlix]

המלצת הרמב"ם ל'עצמאות בריאותית'

הרמב"ם משיא עצה לכל אדם לשמור על בריאותו מבלי להזדקק לרופאים, אלא אם כן יתקל בבעיה רפואית קשה. הדרך היא על ידי שילמד להכיר את טבעיו האישיים, ולאלו מאכלים הוא רגיש, בבחינת: 'היה אתה הרופא של עצמך', כפי שמקובל לומר בימינו:

"ראוי לכל איש שיבחן בניסיון, איזה מן המאכלים ואיזה מן המשקים ואיזה מן התנועות יזיקוהו וירחיקוהו [ממצב של בריאות תקינה]… כי, מי שיתנהג כן, ימעט שיצטרך לרופא, ויהיה בריא תמיד."[l]

אין הכוונה, כמובן, להימנע מלפנות לרופא במקרה שמתעורר חשש לבעיה רפואית, דבר שהוא חובה לעשותו כיון שהתורה נתנה רשות לרופא לרפא.[li] הכוונה היא לניהול אורח חיים בריא המותאם אישית לטבעו של האדם, ובפרט תזונה נכונה.

דעת הרמב"ם על מאכלים שונים

התועלת הנובעת מאכילת לחם מחיטה מליאה

ההמלצה לצריכת דגנים מלאים היא מיסודותיה הבלתי-מעורערים של הרפואה הטבעית. גם הרפואה הקונבנציונלית מכירה בחשיבותם של רכיבי תזונה אלו, כפי שניתן להיווכח מקריאת המחקרים וההמלצות של ארגוני הרפואה המתפרסמים בתקופתנו.

והנה אנו מוצאים שהרמב"ם הוא בין הממליצים הראשונים על אכילת דגנים מלאים. בדבריו הוא דן על לחם מחיטה מליאה, ולא על דגנים אחרים. הסיבה לכך היא היותו של לחם חיטה המאכל הבסיסי של האוכלוסייה במצרים, בה חי הרמב"ם באותה תקופה:

"ולפי המאכלים הנהוגים אצלנו, הנמצאים הרבה, אביא מהם כללים מועילים (מזה). כי המאכלים הטובים, אשר ראוי שיכון מהם מי שירצה התמדת הנהגת הבריאות, הם: לחם חטה המתוקן כראוי… ורצוני בלחם המתוקן כראוי, שיהיה מחיטה נתבשלה כל צרכה, אחר שנתייבשו ממנה הליחות הנוספות, ולא נתיישנה עד שיתחיל בה ההפסד. ושלא יהיה הלחם מסולת נקייה, אך להעביר הקמח בנפה, ויהיה נראה חמוצו וישים בו מלח כראוי (רק שיהיה הלחם מגרעינים גסים, בלתי נקלפים, ומנוקים, ותראה החמיצות…) וירבה קטופו בעת לישתו, ויאפה בתנור. זהו הלחם המתוקן המלאכה אצל הרופאים, והוא הטוב שבמאכלים…"[lii]

בהתאם לקו בו נוקט הרמב"ם כאן לגבי לחם החיטה – שעליו להיות מוצר טבעי, מלא ובאיכות גבוהה – ניתן להניח כי באיזור גיאוגרפי אחר, הוא היה ממליץ באותו אופן על דגנים מלאים אחרים המצויים באותו מקום.

כידוע, מצויים אנשים שיש להם רגישות לחיטה מליאה. ההנחה המקובלת היא כי רגישות זו קשורה למערכת עיכול חלשה. בנוסף לכך, אכילה קבועה של הסובין המצוי בקמח חיטה מליאה עלול לגרום גם לבעיה של מניעת ספיגת המינרלים המועילים שבמזון, בגלל החומצה הפיטית המצויה בסובין. לכן, ההמלצה המקובלת כיום אצל מרפאים טבעיים רבים, לכלל האוכלוסייה ולא רק לסובלים מרגישות, היא לאכול לחם מקמח חיטה מליאה שנופה ניפוי מועט ביותר, בשיעור של 20% בערך. ניפוי זה מוציא את החלקים הגדולים ביותר של הסובין אשר גורמים לבעיה זו. מפליא להיווכח כיצד הרמב"ם ידע את מה שנתגלה למדענים בזמננו, והוא מורה לסנן את הקמח המלא סינון חלקי:

"… ושלא יהיה הלחם מסולת נקייה, אך להעביר הקמח בנפה…"[liii]

בדבריו של הרמב"ם ניתן להיווכח כי למרות שהוא שולל את המוצרים העשויים מקמח לבן, וכדבריו כאן:

"ויש מאכלות שהם רעים… והם… והסולת שניפו אותה כל צורכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן [הוא מה שמקובל לכנות 'סובין' בימינו][liv]…"[lv]

"וכן פת הדראה [לחם מקמח לבן] ולחם הסולת… אינם מאכלים טובים."[lvi]

עם זאת, הוא מתיר לצרוך אותם לאנשים שיש להם מערכת עיכול חזקה – דבר שלצערנו אינו מצוי בימינו בחברה המערבית:

"ואם הם טובים, כאשר נתבשלו, הם צריכים אל אסטומכא יש לה כח גדול לבשל, ואז יזונו מזון טוב ורב."[lvii]

כלומר, מוצרים אלו צריכים להיאכל רק על ידי אדם שמערכת העיכול שלו חזקה דייה לעכלם בשלימות, ואז הם אכן יספקו לגופו חומרי תזונה או דלק בצורת פחמימות בכמות רבה.

המלבי"ם מוסיף ביאור בטעמם של דברי הרמב"ם לגבי ימות החמה:

"הכל [הדברים הללו נחוצים] מפני שהעיכול חלש אז."

 (מלבי"ם, סעיף נ בביאורו "עלה לתרופה" לפרק ד מ"הלכות דעות")

מוצרי חלב ונזקיהם האפשריים

לפי הרפואה הטבעית, הנזק העיקרי הנגרם על ידי מוצרי החלב, לאלו הרגישים להם, הוא יצירת ליחה עודפת בגוף, המהווה קרקע גידול לדלקות שונות. את חשיבות מניעת היווצרות ליחות בגוף ביטא הרמב"ם כבר אז:

"אני מייעץ לכל האנשים, שירחיקו כל המזונות המולידות הליחות הרעות, ואפילו האיש ההוא יעכלם בנקל ובמהרה, ולא יבוא בזה, כי בלי ספק יתקבץ בעורקיו, והוא לא יבין, [ו]ליחה רעה תתעפש במעט סיבה, ויתחדשו ממנה קדחות מגונות."[lviii]

הרמב"ם מעיר על נזקיהם האפשריים של מוצרי החלב, אך אינו שולל אותם כמזון למי שאינו רגיש לו:

"כל מיני הגבינה רעים מאד ועבים מאד, ואולם הגבינה בת-יומא, הלבנה והמתוקה ובלתי שמינה – טובה."[lix]
"ואולם החלב בעת שחלבו, למי שלא יחמיץ באסטומכתו ולא יתעשן ולא יתחדש לו נופח במותניו,[[lx]] הוא מזון טוב לו…"[lxi]

אנשים רבים הסובלים מאלרגיה למוצרי חלב פרה, המלווה בתופעות של גזים ונפיחות במערכת העיכול, מצאו כי הם אינם רגישים באותה מידה למוצרי חלב עיזים. הרמב"ם מציין את מעלותיו של חלב העיזים לעומת שאר סוגי החלב – וכפי הדעה המקובלת ברפואה בת-זמננו:

"והטוב שבחלבים והדק שבהם – חלב העז…"

("הנהגת הבריאות", עמוד 37)

הנזק שבמאכלים משומרים או מלוחים

הרמב"ם מצא לנכון להתריע כבר בזמנו על הסכנה לבריאות בצריכתם של מאכלים משומרים במלח:

"יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה… והבשר המליח  הישן…"[lxii]

בזמננו התגלה שמאכלים אלו מכילים חומרים מזיקים מסויימים, החשודים כגורמים לסרטן. ואכן "הקרן העולמית לחקר הסרטן" ו"המכון האמריקאי לחקר הסרטן" המליצו בשנת 1998 להימנע מלאכול מזונות אלו לעיתים קרובות.

הנזק שבשומן מן החי

מחקרים מדעיים רבים לאין-ספור מצביעים על הקשר בין צריכת שומן מן החי להיווצרותן של שורה ארוכה של מחלות קשות המצויות כיום. דברי הרמב"ם בגנותו של השומן המצוי בבשר הם חד-משמעיים:

"ואלו מיני הבשר… והשומן כולו רע, ישביע, [אבל] ויפסיד הבישול[[lxiii]] וימנע תאות המאכל ויוליד ליחה לבנה."[lxiv]

בהתאם לשלילתו את השומן מן החי, הוא מציין שדווקא הגבינה דלת-השומן היא המותרת:

"הגבינה… ובלתי שמינה – טובה."[lxv]

הנזק שבשמן שחומם יתר על המידה

הרפואה הטבעית שוללת בדרך כלל צריכת שמן שחומם זמן רב או שחומם בחום גבוה, בגלל היווצרותם של גורמים מזיקים המכונים 'רדיקליים חופשיים'. יתכן שזהו גם הטעם המדעי לדברי הרמב"ם בעניין:

"ויש מאכלות שהם רעים… והם… ולחם קלוי בשמן, או לחם שנילוש בשמן… [ונאפה בתנור חם]"[lxvi]

"מאכלים רעים מאד… וכלחם המקוטף [המרוכך או המכוסה בשכבה של] בשמן זית או בזולתו מן השמנים."[lxvii]

*

כפי שניתן להבחין מהמובא בפרק זה, חלק נכבד מהמלצותיה של הרפואה הטבעית, ובמידה הולכת וגוברת גם של הרפואה הקונבנציונלית, בעניין ההימנעות ממאכלים מזיקים, כגון אלו המכילים כמות גדולה של שומן מן החי, והעדפתם של מאכלים המועילים לבריאות – מקבלות אישור  מדבריו של הרמב"ם.

סיכום עקרונות החיים הבריאים לפי הרמב"ם

• הרמב"ם מדגיש כי המטרה היחידה בנקיטת האמצעים לשמירת הבריאות הנה קיום הגוף במצב תקין כדי שיוכל למלא את המטרה שלשמה נברא האדם – שמירת התורה ומצוותיה.
• לאמנות הרפואה, בביטויה המעשיים בשמירת הבריאות וריפוי מחלות, יש חשיבות רבה בהיותה מאפשרת לאדם להתקדם בביצוע תפקידו – השגת התעלות רוחנית וקרבת ה' על ידי קיום המצוות.
• הקפדה על תזונה נכונה הכרחית לשמירת הבריאות ולריפוי חולים. התזונה הנכונה היא אמצעי הריפוי הראשון שיש לנקוט בו בטיפול הרפואי.
• חשוב להסדיר את כמות ואיכות המאכלים והמשקאות, את פעולת המעיים התקינה, וכן את הפעילות גופנית המספקת. יש להתאים את סוג וכמות המזון אותו צורך האדם לעונות השנה ולמזג האוויר.
• יש מזונות מזיקים אשר יש להימנע מאכילתם, כגון מזונות ישנים ומשומרים במלח, וכן שומן מן החי; וישנם מזונות שמותר לאוכלם בצורה מבוקרת וזהירה, כגון מוצרי חלב.
• הלחם מחיטה מליאה, לאחר שעברה ניפוי מועט ביותר, הוא בין המזונות המומלצים ביותר.

המסקנה העולה מהדברים

בימינו, איכות המזון, מבחינת השפעתו הבריאותית על האדם, הידרדרה כמעט לשפל המדרגה. מצב הבריאות של אנשים רבים מאוד אינו משביע רצון כלל.[lxviii]

לכן, בזמננו יש חשיבות רבה עוד יותר לנהוג לפי כללי הבריאות של הרמב"ם, שברור לנו שניתן ליישמם כיום, ובהתאמה עם המוסכם על חכמי התורה של דורנו.

 

[i] הרמב"ם נולד בעיר קורדובה, ספרד, בשנת 1135. הוא חי כשבעים שנה.

[ii] רמז למעמדו הנכבד של הרמב"ם ניתן למצוא בעובדה שרבים מחכמי ישראל שפירשו את כתבי הרמב"ם כינו את ספריהם בשמות כמו: "שער המלך", "יד המלך", "משנה למלך" – כאשר הכוונה בה"מלך" היא לרמב"ם.

[iii] לדוגמה, ה"שלחן ערוך" של רבי יוסף קארו אשר יחד עם הגהות הרמ"א, הוא ספר ההלכה הבסיסי לכל עם ישראל, מבוסס ברובו על ספרו הענק של הרמב"ם, "משנה תורה".

[iv] הרמב"ם כונה על ידי חכמי ישראל: "הנשר הגדול", כסמל לבקיאותו המקיפה שטחים ופרטים כה רבים, בדומה לכושר ראייתו המופלא של הנשר.

[v]  פירוש "מגדל עוז" על הרמב"ם, משנה תורה, הלכות דיעות, פרק ד, הלכה א.

[vi]  הרב משה פיינשטיין, "אגרות משה", חושן משפט, חלק ב, סימן ע"ו, דיבור המתחיל 'הנה ליתן'.

[vii]  הרמב"ם, "הנהגת הבריאות", הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ז. עמוד 43.

[viii]  רמב"ם, "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה א.

[ix]  שמונה פרקים, הפרק החמישי.

[x]  "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ג, הלכה ב.

[xi] רמב"ם, "שמונה פרקים", הפרק החמישי.

[xii] "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ג, הלכה ג.

[xiii] רמב"ם, "שמונה פרקים", הפרק החמישי.

[xiv] "שמונה פרקים", הפרק החמישי.

[xv]  "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ג, הלכה ג.

[xvi]  כוונתו לרופאים המומחים ביותר.

[xvii]  "הנהגת הבריאות", עמוד 43.

[xviii]  "שמונה פרקים", הפרק החמישי.

[xix]  תורגם לעברית על ידי משה אבן תיבון; יצא לאור מחדש בזמננו בעריכת זיסמן מונטנר, "הרמב"ם – כתבים רפואיים", כרך א; מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ז.

[xx]  "הנהגת הבריאות", עמוד 43.

[xxi]  "שמונה פרקים", הפרק הראשון.

[xxii]  "הנהגת הבריאות", עמוד 72.

[xxiii]   "הנהגת הבריאות", עמוד 34.

[xxiv]  מתוך "אגרת המוסר" מהרמב"ם, לבנו הרב אברהם.

[xxv]  רמב"ם, "הקדמה מסדר זרעים", הוצאת ליבוביץ' – קעסט, ירושלים. עמוד ע"ב – ע"ג.

[xxvi]   "הנהגת הבריאות", עמוד 51.

[xxvii]   "הנהגת הבריאות", עמוד 50.

[xxviii]  ראה ב"הנהגת הבריאות", 'הנהגת בריאות הנפש', שער שלישי, סעיפים 19-12.

[xxix]   "הנהגת הבריאות", עמודים 50 – 51.

[xxx]   "הנהגת הבריאות", עמוד 51.

[xxxi]   "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה א.

[xxxii]   "אגרת המוסר" מהרמב"ם.

[xxxiii]   "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה ב. "המלבי"ם" מסביר את כוונת הרמב"ם: "וכללא הוא כי ימעט האוכל לפי מיעוט המלאכה, והעוסק במלאכה הורשה לו לאכול יותר…" – מתוך סעיף ז בביאורו "עלה לתרופה" לפרק ד מ"הלכות דעות" להרמב"ם, המובא בסוף ספרו "ארץ חמדה".

[xxxiv]   "אגרת המוסר" מהרמב"ם.

[xxxv] "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה ה.

[xxxvi]  "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה ב.

[xxxvii]  "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה ט"ו.

[xxxviii]  "אגרת המוסר" מהרמב"ם.

[xxxix] רבי מאיר ליבוש, "המלבי"ם", מתוך סעיף ד בביאורו "עלה לתרופה" לפרק ד מ"הלכות דעות" להרמב"ם, המובא בסוף ספרו "ארץ חמדה".

[xl]  "אגרת המוסר" מהרמב"ם.

[xli]  "הנהגת הבריאות", עמוד 30.

[xlii]  "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה י.

[xliii]  "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה ט.

[xliv] "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה י"ג.

[xlv] "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה ט"ו. ראה גם את דבריו של הרמב"ם על חשיבות הפעילות הגופנית קודם הסעודה, שהובאו לעיל בפרק זה.

[xlvi] התבלינים בדך כלל מחממים את הגוף.

[xlvii] לפי כמה שיטות ברפואה הטבעית, לחומץ יש השפעה מקררת על הגוף, ולכן הוא מומלץ יותר לאכילה בקיץ.

[xlviii] "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה ח.

[xlix] "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה י"ב.

[l] "פרקי משה ברפואה", מאמר שבעה-עשר, עמוד 215; הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"א.

[li] ברכות ס, א. על שמות, כ"א, י"ט.

[lii] "הנהגת הבריאות", עמודים 35 – 34.

[liii] "הנהגת הבריאות", עמוד 35.

[liv] מה שמקובל לקרוא סובין בימינו – כך עולה מדבריו של הרב יצחק וייס בשו"ת "מנחת יצחק", חלק ט, סימן ט"ו: "שרגיל לאכול מורסן (שהיא יפה לבני מעיים) מעורב עם יוגורט או מרק פירות…" (ההדגשה לא במקור). ברור שכוונת הרמב"ם להמליץ על פת מקמח שקרוב מאוד לקמח החיטה המליאה של ימינו, ולא לקמח הלבן.

[lv]  "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה י.

[lvi]  "הנהגת הבריאות", עמודים 36 – 35.

[lvii]  "הנהגת הבריאות", עמוד 36.

[lviii]   "פרקי משה ברפואה", מאמר שבעה-עשר, עמוד 214.

[lix]   "הנהגת הבריאות", עמוד 37.

[lx]   כלומר גזים במערכת העיכול…

[lxi]   "הנהגת הבריאות", עמוד 37.

[lxii]   "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה ט.

[lxiii]  כלומר יפריע לעיכול תקין.

[lxiv]   "הנהגת הבריאות", עמוד 36.

[lxv]  "הנהגת הבריאות", עמוד 37.

[lxvi]  "משנה תורה", הלכות דעות, פרק ד, הלכה י.

[lxvii]   "הנהגת הבריאות", עמוד 35.

[lxviii]  אבחנה זו לגבי המצב בימינו אינה נחלתם של רופאים בלבד, אלא גם של פוסקי הדור. ראה למשל את דבריו של הרב עובדיה יוסף, "שו"ת יביע אומר", חלק ז, אורח חיים, סימן נ"ג: "ובפרט בדורות האחרונים שירדה חולשה לעולם… והדבר ידוע שבענייני הבריאות הדורות הולכים הלוך וחסור".