ניסן לברון

ה' נותן לנו עולם מלא אפשרויות, כדי שנפעל בו על פי התורה ובכך נעשה את רצונו יתברך ונזכה לטוב האמיתי.

התורה מדריכה אותנו לאזן בין רוחניות וגשמיות, להיות מחוברים למציאות החיים וליצוק לתוכה ערכים רוחניים: יראת שמים, יושר, התחשבות בזולת, שמחת חיים, אופטימיות, ועוד. קיום התורה והמצוות הוא ערך מרכזי, מתוך שמחה והודיה על הזכות שנפלה בחלקנו. חשובה היצירה והעשייה בהתאם לערכי התורה, באיזון עם פעילות רגועה.

הדרך בה ה' רוצה שנפעל בעולמו היא רק על בסיס התורה והמצוות שהם הביטוי בעולמנו של רצון ה', ובהם הוא גילה וצמצם את רצונו שהוא נשגב מאיתנו, כדי שנוכל להבין ולקלוט משהו ממעלותיו וכך נוכל לדעת כיצד ללכת בדרכיו ולהידמות לה' במידותיו הטובות, דבר שהוא ציווי עיקרי עבורנו: "והלכת בדרכיו (דברים כ"ח, ט). מה הוא רחום, אף אתה היה רחום", וכן הלאה.

אדם צריך להפעיל ולנצל את מלוא כוחותיו וכשרונותיו. הוא יכול להיות מודע לחכמה, לרבגוניות וליצירה האנושית שיש בעולם אבל חי בהכרה ברורה שהחכמה האלוקית, הנגישה לנו בתורה, עליונה מכל והיא הבסיס לחיינו. ומניסיון חיי נוכחתי שגם האושר האישי נמצא רק שם: בחיבור לתורה ובהגשמתה בחיינו בעולם הזה.

חשיבות מידת החסד והנתינה – בה אנו מידמים לקב"ה כביכול, שהוא רק נותן ולא לוקח. ככל שיהודי נותן יותר ולוקח פחות, דרגתו קדושתו ושכרו מאת ה' עולה, כי בזה הוא מידמה לאלוקיו, עד כמה שאפשר להידמות לו בעולם החומרי. והוא מסוגל לקבל יותר טוב ואושר.

הזכות ליצור יצור אנוש, כהורים, גם היא יסודה בהידמות זו לעליון, כי כמו שה' יצר וברא, כך בנישואין ניתנת להורים הזכות ליצור דבר חדש, וזוהי דרגה גבוהה מאוד. ומי שלא זכה לילדים משלו יגשים את היסוד הרוחני של הורות בעשיית חסד, בנתינה לזולת ובהעמדת תלמידים[1], וכדומה.

הרמב"ם ב"הלכות דעות" ביאר את דרכו הראויה של היהודי בהליכות החיים והמידות, ודבריו נתקבלו להלכה לכל בית ישראל. כלל גדול אצלו הוא לאחוז ב"דרך הממוצעת", שעל פי רוב היא הנכונה במצבים השונים. חוץ ממקרים מיוחדים שכדי לאזן נטייה מוטעית שנוצרה צריך לנטות לצד הנגדי ממנה.

ציווי חשוב מאוד מה' אלינו הוא לאהוב אותו, כפי שנצטווינו: "ואהבת את ה' אלוקיך". וכן לאהוב את בני ישראל, ואת התורה והמצוות. מכאן אנו רואים שרגש של אהבה הוא חשוב מאוד לה'. וזו הוכחה, למי שזקוק להוכחה, שקיימת מציאות של אהבה בעולם, ולא כמו אלה שהתאכזבו וטוענים שהדבר בלתי אפשרי. ועלינו לחזק רגש זה בקרבנו ולפתח אותו בליבנו ובשאר תחומי החיים, כי הוא רגש מרכזי ביהדות: "רחמנא ליבא בעי". בנוסף לענווה, יראת ה', ועוד תכונות.

הרבה מתנות אנו מקבלים מה': את עצם החיים, את העולם שבו אנו חיים – הטבע, אוויר לנשום, מים, אור השמש. וכן ילדים, ידידים, בריאות (ואם היא חלילה נפגעת גם זה כמובן מצב לעבוד בו את ה'), ופרנסה. כמה אנו צריכים לכוון את דעתנו להתבונן בכל הטוב שקבלנו, והטוב שהעולם כולו מקבל בצורה זו או אחרת ולמרות כל הסבל הקיים, ולהודות לה' באופן תמידי, הודאה המביאה לשמחה של קרבה לה'. ולהתקשר אליו על ידי כך.[2]

ובכל מקרה, יהודי צריך לקבל דין שמים באהבה, ולהאמין שהכל לטובה. הרי רק ה' מנהל את העולם. וצריך להפנות את כל הרגשות לכיוון של שמחה אמיתית שה' עימנו, עם כל יהודי ובפרט לכל קוראיו באמת, וישמח ישראל בעושיו. ויבוא יום, יום ה' הגדול, בו נראה את התועלת של כל התלאות שעברנו, וכמה שהכל היה באמת לטובה (בגלל תיקונים, גלגולים וכו') ואז יראו עינינו וישמח ליבנו.

המשימה העיקרית אצל כל אדם היא התחזקות ביראת שמים, בלימוד תורה, ומידות טובות, וזה כל האדם. החוג הספציפי מציבור שומרי התורה אליו הוא שייך הוא דבר משני בחשיבותו, ואין לעשות מכך עיקר. אין פסול בכך אם אדם עובר לחוג אחר בו הוא יגדל יותר בתורה ויר"ש, בתנאי שהדבר נעשה בשיקול דעת ובבחירה, ולא בהיסחפות.

חשוב שלא נדאג את דאגת המחר. היום – ה' האיר את היום, ונתן כוחות לעשות, ולחיות, ולהקשיב לדברי הקרובים אלינו הצריכים אותנו, ולהתייחס אליהם. ואם הוא, הכל כך גדול ונשגב וסובל את משוגותיהם של בני אדם וקטנותם, רוצה את עבודתנו וקרבתנו אליו, אז אנו צריכים להעריך זאת, ולשמוח באבינו הגדול שמחייה אותנו כל רגע ורגע בעולם הזה, שיש בו גם דברים כה יפים להחכים מהם ולשמוח בהם.

כלל גדול בחייו של יהודי הוא לשאוף לטוב ולשלום בכל התחומים, בכפוף להנחיית התורה. "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", ו-"המברך את עמו בשלום" – דווקא בשלום, כי ממנו הברכה.

"איזהו חכם? הלומד מכל אדם". להיות תמיד בגישה של לומד, המחפש להבין וללמוד מהי הדרך הנכונה והטובה לנהוג בכל עניין, כדי שמעשינו יגרמו נחת רוח לבורא.

[1] כמו שנכתב בתורה על אברהם אבינו "ואת הנפש אשר עשו בחר"ן".

[2] בעל "חובת הלבבות" ביסס את עולם עבודת ה' שלו על הנ"ל.

תמונה: By Betty Nudler CC